בש"פ 6240/06 אחמד מסארווה נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא ) מיום 23.7.2006, בה הורה על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים.

2.על פי עובדות כתב האישום, ביום 19.6.2006, בשעה 17:20 לערך, נדקר אחיו של העורר ופונה לבית חולים. משפחת העורר חשדה שאיימן פאנדקה, אחיו של המתלונן בתיק זה, הוא הדוקר. מששמע העורר על אירוע הדקירה, החליט לנקום את פציעת אחיו. באותו היום, בסמוך לשעה 19:00, הגיע העורר בסמוך לביתו של המתלונן, כשהוא נוסע יחד עם אחר (שנהג ברכב) ומחזיק בידו אקדח. משהבחין העורר במתלונן יורד במדרגות ביתו, ירה לעברו 5 כדורים. המתלונן התכופף והכדורים פגעו במבנה עצמו. לאחר הירי, עזב הרכב את המקום בנסיעה פרועה. בעקבות המקרה עצרה המשטרה את העורר. ביום 26.6.2006, לאחר דיון בהארכת מעצרו בבית משפט השלום בחדרה, פנה העורר לאחרים שהתלוו אליו לדיון וקרא לעברם "צריך להוריד את קייס [המתלונן]".

3.בד בבד עם כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בבקשה טענה המדינה כי המתלונן, בהודעתו, זיהה באופן ודאי את העורר כמי שירה לעברו. למתלונן היכרות מוקדמת עם העורר, והירי בוצע בשעות היום, כך שאין מקום לפקפק בזיהוי זה. כן טענה כי קריאת ההסתה שהשמיע העורר בעת שהסתיים הדיון בהארכת מעצרו, מעידה על מסוכנותו הרבה ומחייבת דחייתה של כל בקשה לשחררו לחלופת מעצר. העורר, מנגד, הכחיש כל מעורבות באירוע הירי והעלה טענת אליבי. לטענתו, בעת אירוע הדקירה, ולאחר מכן, גם בזמן אירוע הירי לעבר המתלונן, ישן בביתו, עד לשעה 20:30 לערך, אז נסע - יחד עם בן דודו - לבית החולים לבקר את אחיו שאושפז בעקבות הדקירה. העורר הסתמך על מספר עדויות במשטרה, התומכות בגרסתו זו. כן טען העורר למספר מחדלי חקירה בתיק, דוגמת אי בדיקת שרידי ירי ברכבו של העורר, בסמוך לאירוע.

4.בהחלטתו קבע בית משפט קמא, כי לעת הזו קיימת תשתית ראייתית המבססת סיכוי של ממש להרשעת העורר במיוחס לו. גרסתו של המתלונן נתמכה בעדות של אדם נוסף, שראה את הרכב נמלט מהזירה. לעומת זאת, גרסתו של העורר נסתרה על ידי עדויות שמסרו שניים מעדי האליבי – אביו של העורר (טוליד מסארווה) ובן דודו (אנס מסארווה). חיזוק לגרסת המתלונן מצא בית המשפט בשתיקתו של העורר, בחלק מחקירתו, ובעימות שנערך בינו לבין המתלונן. כן ציין בית המשפט את קריאת ההסתה שהשמיע העורר, כחיזוק לכך שהעורר ניסה לפגוע במתלונן קודם לכן. בית המשפט קבע, כי לאור קריאת הסתה זו, עילת המעצר במקרה זה היא כפולה - מסוכנות ושיבוש הליכי משפט. על אף שעברו של העורר אינו מכביד, סבר בית המשפט כי לא ניתן להטיל על הציבור בכלל, ועל המתלונן בפרט, את הסיכון הנובע משחרורו של העורר לחלופת מעצר. כל כך, בשל הירי ובשל האירוע שעניינו בהסתה לפגוע במתלונן, שהוא עד. בית המשפט סבר שבנסיבות העניין אין כל מקום לשקול שחרור בכל חלופה, וממילא לא ראה מקום להעמיס על שירות המבחן הכנת תסקיר שעניינו בחינת המסוכנות.

5.בעררו טוען העורר כי טעה בית משפט קמא כאשר סבר שהאליבי שמסר הופרך. לטענתו, בתיק החקירה מצויות מספר הודעות, המשתלבות ומתיישבות עם גרסתו. כן טען, כי טעה בית המשפט בקובעו שקיימות ראיות לכאורה. לטענתו, על אף עדות המתלונן הקושרת את העורר למעשים המיוחסים לו, היה על בית המשפט ליתן דעתו למכלול הראיות ולסתירות בעדות המתלונן. בהתייחסו לחלופת מעצר, טען העורר כי היה על בית המשפט לבדוק באופן ספציפי את החלופה המוצעת, ולא להסתפק בקביעה כללית שאין מקום לבחון חלופת מעצר. המשיבה, מנגד, שבה וטענה כי אין בגרסת העורר מעבר לטענה בעלמא. כן טענה שבנסיבות המקרה, ולאור קריאת ההסתה שהשמיע העורר - קריאה המצביעה הן על מסוכנותו והן על חשש לשיבוש ההליכים - אין מקום לשלוח את העורר לתסקיר מעצר.

6.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה דין הבקשה להידחות. כפי שקבע בית משפט קמא, ובצדק, עדותו של המתלונן, בצירוף ראיות נוספות - לרבות קריאת ההסתה שהשמיע העורר - אכן מקימה תשתית ראייתית מספקת לביסוס סיכוי סביר להרשעתו של העורר בתום משפטו. גרסתו של העורר נסתרת במספר נקודות, דווקא מפי שניים מקרובי משפחתו שביקש להסתמך על עדותם. כך, לדוגמא, בעוד שלפי גרסת העורר, הוא זה שקרא לבן דודו והשניים נסעו "לראות מה הבעיה", בן הדוד טוען ההיפך - כי הוא בא אל בית העורר, ומצא אותו ישן; או אז ביקש מאימו של העורר להעירו משנתו, ומשהתעורר, נסעו השניים לבית החולים. כמו כן, בעוד העורר טען כי אביו התקשר אליו בעת שהיה ברכבו יחד עם בן דודו, והודיע לו כי אחיו מאושפז בבית החולים "הלל יפה" בחדרה, אביו העיד שלא יצר איתו כל קשר טלפוני. בנוסף, בעוד העורר טען, בהודעתו השלישית, כי פגש את אביו בבית החולים, האב מסר כי לא ראה אותו כלל בבית החולים.

כן אני סבור כי צדק בית משפט קמא בקובעו שבנסיבות העניין, אין כל מקום לשקול שחרור בכל חלופה שהיא. על המסוכנות העולה מהירי עצמו, יש לצרף, כמובן, את המסוכנות והחשש לשיבוש מהלכי משפט העולים מקריאת ההסתה לפגוע במתלונן. צירוף זה אינו מאפשר, במקרה זה, להשיג את מטרת המעצר בחלופה שפגיעתה בחירותו של העורר תהא פחותה.

הערר נדחה.