בש"פ 6248/06 מוחמד אלהוושלה נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת ו' מרוז ) מיום 13.7.2006, בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

ביום 5.7.2006 הוגש כתב אישום נגד העורר, שבו הואשם בשבע עבירות שונות, וביניהן סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, תקיפת עובד ציבור, שינוי סימני זיהוי של רכב, ועוד. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 30.6.2006, סמוך לשעה 16:30, נהג העורר בטרקטורון, בכביש ליד איזור נחל שלמה, בסמוך לאילת. חיילים שנסעו אותה שעה ברכב צבאי שסייר במקום חשדו בעורר וסימנו לו לעצור, תוך שהרכב הצבאי חוסם את הכביש. העורר התעלם מהוראות החיילים, עקף את הרכב הצבאי והחל לנסוע במהירות רבה לעבר כביש 90. החיילים ביצעו פניית פרסה והחלו במרדף אחר הרכב שנסע במהירות ובפראות. בהגיעו לצומת פנה העורר שמאלה במהירות ואילץ נהג רכב שנכנס לצומת לסטות מנתיבו כדי למנוע התנגשות. בעת המרדף אחריו, עבר העורר לנתיב הנגדי ונסע בו, תוך שהוא מאלץ נהגים שנסעו כחוק לסטות מנתיבם. בשלב מסוים חזר העורר לנתיב הנסיעה, כשהוא נוסע מאחורי הרכב הצבאי. החיילים האטו את מהירות נסיעתם והעורר התנגש ברכבם מאחור, עבר לנתיב הנגדי וסטה לדרך עפר. החיילים ברכב הצליחו לחסום את דרכו, והעורר שב והתנגש ברכבם עם הטרקטורון. בשלב זה קפץ העורר מן הטרקטורון והחל להימלט, כשהחיילים רצים אחריו. לבסוף, נתפס העורר, ואף אז התנגד למעצרו בכוח. בתיק שנמצא על הטרקטורון נמצאה משקפת צה"לית, החשודה כגנובה. בעת מעצרו איים העורר על אחד החיילים ש"ימצא אותו בחוץ" וכן איים על חייל אחר שיהרוג אותו.

יצוין, כי משביקשו החיילים תעודת זיהוי שלו, מסר לידיהם העורר תעודת אסיר ברישיון, ממנה למדו כי שוחרר מספר חודשים קודם לכן, לאחר שנוכה לו שליש מעונש מאסר בן 11 שנה, שהוטל עליו בגין עבירות סמים.

2.בד בבד עם כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. המדינה טענה כי הודעות החיילים מהוות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לו. לטענתה, חומרת העבירות, עברו המכביד של העורר והעובדה שבעת ביצוע העבירה היה אסיר ברישיון, מקימות נגדו עילת מעצר בשל מסוכנות, שלא ניתן להפיגה על ידי חלופת מעצר. העורר, מנגד, כפר בכל המיוחס לו. לטענתו, הוא שהה במקום במסגרת עבודות מזדמנות שונות, וכוח צה"ל עצר אותו בעת שצעד בקרבת מקום וגרר אותו עד למקום הימצאות הטרקטורון. בחקירתו טען העורר, כי אין לו כל זיקה לתיק, אשר לפי גרסת החיילים נמצא בטרקטורון. כן טען, כי גם חפצים שנמצאו בתיק, ושאין חולק כי שלו הם, דוגמת כרטיס האשראי, הושתלו שם על ידי אחד החיילים.

3.בהחלטתו קבע בית משפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה, שיש בהן סיכוי סביר להרשעתו של העורר בעבירות המיוחסות לו. זאת, בהסתמך על המסכת העובדתית ה"פשוטה והברורה" העולה מדברי החיילים. בית המשפט קבע כי הסתירות הקלות בדברי החיילים, שבא כוח העורר הצביע עליהן, אין בהן כדי לשמוט את היסוד מתחת לגרסה זו. כן קבע בית המשפט כי מכלול הנסיבות (חומרת העבירות, נסיבות ביצוען, עברו של העורר ותקופת המאסר ממנה השתחרר זה עתה) אכן מצביע על הסכנה הרבה הנשקפת מהעורר, אם ישוחרר. בנסיבות אלו סבר בית המשפט כי אין מקום להורות על תסקיר מעצר, והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

4.בערר שלפניי טוען בא כוח העורר כי טעה בית משפט קמא בקובעו כי נטען בחומר הראיות שהעורר זוהה על ידי החיילים כמי שנהג בטרקטורון. לטענתו, החיילים לא ראו את העורר ספציפית, אלא בן מיעוטים. כן שב בא כוח העורר ומדגיש את הסתירות השונות העולות מעדויות החיילים, בטוענו, כי אף שאין בית המשפט נדרש בשלב זה למהימנות העדים, לא ניתן להתעלם מהסתירות, תוך קביעה שהן סתירות "קלות". בא כוח העורר גם טוען למחדלי חקירה בתיק: ברכב הצבאי היו שני חיילים נוספים שכלל לא נחקרו; לא נבדקו טביעות אצבעות על גבי הטרקטורון, בדיקה שהייתה יכולה לאשש את טענת העורר כי לא השתמש בטרקטורון; במקום היה גשש צבאי אשר לא בדק עקבות בשטח. לטענת בא כוח העורר, אין כל ראיה הקושרת את העורר לטרקטורון ולתיק החפצים שנמצא עליו. בא כוח העורר הציע, כחלופת מעצר, כי העורר ישהה במעצר בית אצל שיח' השבט שעליו נמנה העורר, אשר יפקח עליו יחד עם אחיו של העורר.

בא כוח המשיבה, מנגד, טען שהחיילים לא איבדו קשר עין עם העורר במהלך המרדף, וממילא אין בעיה של זיהוי. כן טען שאין לייחס משמעות להבדלי התיאור בין העדים. בהתייחס לטענתו של העורר כי חפציו "הושתלו" בתוך התיק, תמה בא כוח המשיבה מדוע יעשו החיילים דבר מעין זה.

5.אכן, כטענת ב"כ העורר, עיון בעדויות שבתיק מעלה מספר הבדלים בין עדויות החיילים. אולם, רובם הגדול של הבדלים אלו נובע, ככל הנראה, מכך שבעוד אחד החיילים תיאר את מהלך האירוע בצורה מדוקדקת, בחר האחר לתאר את האירוע בצורה לקונית למדי, כפי שעמד על כך בית משפט קמא בהחלטתו. הבדלים אלו אינם עולים כדי סתירה של ממש בין העדויות. עדויות החיילים מתחברות לכדי מסכת עובדתית אחת, אשר עיקרה הוא הימלטות העורר על גבי טרקטורון, תוך שהוא מסכן אחרים שהיו במקום, ותפיסתו – בתום המרדף – על ידי החיילים.

למסכת עובדתית אחידה זו מצטרף פרט נוסף, בעל חשיבות ראייתית מכרעת, והוא, הימצאות כרטיס האשראי של העורר בתיק שנמצא על הטרקטורון. העורר לא הצליח, בשלב זה, ליתן הסבר המניח את הדעת להימצאות הכרטיס בתיק. טענתו הכללית, לפיה "הושתל" כרטיסו בתיק על ידי החיילים, אין לה אחיזה בחומר החקירה. העורר לא הציע מניע כלשהו ל"השתלה" זו.

6.לאור כל אלה, לא מצאתי כי נפלה טעות בקביעתו של בית משפט קמא בדבר קיומן של ראיות לכאורה. משכך, ולנוכח מכלול הנסיבות, כפי שעמד עליהן בית משפט קמא, סבור גם אני שלאור מסוכנותו של העורר, לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר.

הערר נדחה.