בש"פ 6257/99 מדינת ישראל נ. קיריל קורינקוב

המשיב, תושב קצרין כבן 20, מואשם בפני בית המשפט המחוזי בנצרת בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ובתקיפה הגורמת חבלה ממשית. עם הגשת כתב האישום ביקשה המאשימה מבית המשפט המחוזי להורות על מעצרו של המשיב עד לתום בירור משפטו. לאחר שמיעת טענות הצדדים החליט בית המשפט להיעתר לבקשה ונתן צו מעצר כמבוקש. עם זאת נענה לבקשת הסניגור והזמין תסקיר מעצר, במטרה לשוב ולעיין בהשלכות החלטתו לאור המלצות שירות המבחן. משהוגש תסקיר המבחן, ובעקבותיו (על פי בקשת השופט) גם תסקיר משלים, החליט השופט לשחרר את המשיב בערובה ובמגבלות הכוללות, בין היתר, התחייבות לשהות במעצר בית מלא בבית הוריו בקצרין; התחייבות שלא ליצור שום קשר במישרין או בעקיפין עם עדי התביעה; התחייבות שלא לשתות משקאות חריפים מסוג כלשהו. הוריו של המשיב חוייבו להפקיד ערובות לקיום התחייבותם לפקח על המשיב על מנת שיקיים כהלכה את תנאי השחרור.

לפניי ערר המדינה על ההחלטה לשחרר את המשיב. בא-כח המדינה הטעים בערר את חומרת המעשים. מכתב האישום, שנמצאה לו תשתית ראייתית מספקת, עולה כי בהיותו בגילופין ועל רקע של ויכוח סתמי עם שותפו לדירה היכה המשיב את המתלונן מכות אכזריות שגרמו לו לחבלות קשות ולאחר שנפל שלף סכין ודקר אותו בגרונו מספר פעמים. במעשים אלה, טען בא-כח המדינה, יש כדי להעיד על מסוכנותו הרבה של המשיב. בנוסף נטען, כי החלופה שקבע השופט אינה מבטיחה את מטרות המעצר, שכן גם המתלונן הוא תושב קצרין וכך גם בנו של המתלונן שהיה עד לארוע ואמור להעיד במשפטו של המשיב. בא-כח המדינה מפקפק ביכולתם של הורי המשיב לפקח על תנועותיו, דבר שככל הנראה לא הצליחו כל כך לעשות בעבר.

לא בלי היסוס אני מחליט לדחות את הערר. המעשים שעשה המשיב הם חמורים ביותר. ביצוע מעשים מן הסוג הזה אכן מעיד על הסכנה הצפויה מן העושה לבטחון הציבור ושלומו. על פי אמת המידה הזאת ככלל אכן נדרש להורות על המעצר במטרה להגן על שלום הציבור מפני עבריינים אלימים. חשוב לציין שגם השופט המלומד היה ער לשיקולים הללו, ואלו ניצבו ביסוד החלטתו הראשונה בה הורה על מעצרו של המשיב. עם זאת ראה השופט גם את הפן השני; לאמור, כי המדובר בבחור צעיר שאין בעברו מעורבויות פליליות קשות ושהמשך השהייה בבית המעצר עלולה להטביע בו דפוסים עברייניים עמוקים יותר. לכל אלה נמצאה לשופט המלומד אחיזה בממצאי הבדיקה המקיפה שערך שירות המבחן.

לא בכדי אפוא החליט השופט להמיר את החלטת המעצר הראשונה בהחלטה לשחרר את המשיב בערובה ובתנאים מגבילים. הוא עשה כן מתוך שהגיע לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין ראוי בכל זאת להעדיף את הפן האישי השיקומי על פני הצרכים הכלליים. מהלך כזה מותר לבית המשפט לנקוט, בבחינת יוצא מן הכלל המחייב מעצר. התרשמתי כי השופט איזן בזהירות את צורכי הציבור אל מול הפן האישי ולא מצאתי עילה להתערב בשיקוליו. כן יצויין כי הורי המשיב, הנוכחים גם בדיון לפני, מודעים ומבינים היטב את כובד האחריות שההחלטה לשחרר את בנם למעצר בית בביתם מטילה עליהם. גם שיקול זה תומך בהשארת החלטתו של בית המשפט המחוזי על כנה.

הערר נדחה.