בש"פ 6264/11 מיכאל מזרחי נ. מדינת ישראל

צו עיכוב היציאה מהארץ שהוציאה ועדת השחרורים תקף עד ליום 13.10.2011. מועד זה הולך ומתקרב, כך שלמיטב הבנתי הצורך בביטולו המוקדם של הצו הולך ונחלש. זאת ועוד; אף אם בא-כוח המבקש צודק בטענתו לפיה צו עיכוב היציאה המקורי ניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי, וכי במשטרת הגבולות נרשם צו עיכוב היציאה בתיק הפלילי כך שלפי הטענה על המבקש להמציא למשטרה הגבולות החלטה לביטול הצו מבית-המשפט המחוזי; הרי אין בכל אלה כדי לייתר את הצורך בביטול צו עיכוב היציאה שהוציאה ועדת השחרורים ביום 16.12.2010. זאת מאחר והצו האמור מעודכן במערכת המיחשוב של שב"ס, ומשטרת הגבולות מתעדכנת באמצעותה. יוער כי אם וככל שהמבקש יפנה לועדת השחרורים וזו תראה לבטל את צו עיכוב היציאה שהוציאה (וכמובן שאינני מביעה כל עמדה בעניין זה); ואם וככל שיתברר כי עדיין נותר צורך בביטול צו עיכוב היציאה המקורי שניתן בבית-המשפט המחוזי; יהא זה סביר להניח כי המדינה לא תתנגד לכך.

בהתחשב בכל אלה, מתעוררת תהייה האם יש טעם בהכרעה בהשגה המונחת לפניי לעניין סיווג ההליך. ככל שתשובת בא-כוח המבקש לכך היא בחיוב, יבהיר זאת בתגובתו, וכן יצביע על הוראת-חוק מפורשת ממנה צומחת לו זכות להגשת ערר כנטען בהשגתו. זאת, נוכח ההלכה הפסוקה לפיה זכות להגשת הליך ערעורי נולדת אך מכוח הוראה מפורשת שבחוק (ראו והשוו: בש"פ 2708/95 שפיגל נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(3) 221, 232 (1995)). טענה כללית לפיה "דחיית בקשה לביטול עיכוב יציאה מהארץ, דומה לעניין מעצר", אין די בה על-מנת להקים זכות להגשת ערר.

תגובת בא-כוח המבקש תוגש תוך 5 ימים מעת המצאת החלטה זו. ההחלטה תומצא, ללא דיחוי, באמצעות הפקסימיליה.