בש"פ 6269/97 שרגא צור נ. מדינת ישראל

1.המבקש קיבל הודעת תשלום קנס על פיה נסע בדרך בין עירונית במהירות 120 קמ"ש בעת שהמהירות המותרת בה היא 90 קמ"ש. הוא ביקש להישפט על עבירה זו ונשלחה לו "הזמנה למשפט וכתב אישום" (להלן: ההזמנה). על הזמנה זו לא היתה חתימת השוטר עורך ההודעה ובה תוארה העבירה כנהיגה במהירות של 122 קמ"ש. לבית משפט השלום בחדרה הוגש כתב אישום חתום ובו תיאור עבירה זהה לזה שבהזמנה. המבקש לא התייצב לדיון בבית המשפט. בית המשפט ראה בכך "הודאה בעובדות הנטענות בכתב האישום", הרשיעו וגזר עליו קנס.

2.המבקש ערער לבית המשפט המחוזי בטענה שלא ניתן היה להאשימו בנהיגה במהירות של 122 קמ"ש, לאחר שבהודעת הקנס נרשמה המהירות של 120 קמ"ש. בנוסף טען כי ההליך בבית המשפט לתעבורה לא נפתח כדין, בשל ההזמנה הלא חתומה והשוני במהירות הנסיעה הנטענת. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור באומרו כי לא שוכנע "שיש בכתב האישום פגם כזה אשר מביא לפסלותו, או כי נגרם למערער בנסיבות המקרה דנן, עיוות דין." בית המשפט הוסיף כי לא מוצדק שיהיה הבדל בשוני במהירות הנטענת בין הודעת הקנס לכתב האישום ותיקן את פרטי העבירה באופן שהמהירות בה יורשע המערער תהא 120 קמ"ש.

3.בבקשה זו מעלה ב"כ המבקש טענות שונות שהעיקריות שבהן מהוות פירוט טענותיו מבית המשפט המחוזי. לטענתו, העובדה שההזמנה לא היתה חתומה מטילה בכתב האישום פגם המביא לפסלותו ולכן לא היה על המבקש להתייצב וההליך שהתקיים בעניינו אינו תקף. בנוסף טוען המבקש כי דרך פתיחת ההליך לא היתה כדין, שכן לא מולאו הדרישות, בין על פי הפרוצדורה הקבועה בתקנות 43 ו- 44ב לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד1974- ובין על פי הפרוצדורה הקבועה בסעיף 228 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982-. טענתו האחרונה של המבקש היא כי תיקון כתב האישום שנעשה על ידי בית המשפט המחוזי לא נעשה על פי סעיף 92(א) לחסד"פ, שכן התיקון לא נעשה על פי בקשת בעל דין ומבלי שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן.

4.המשיבה בתגובתה משיבה לטענות דלעיל. ראשית , לעניין ההזמנה הלא חתומה, מפנה המשיבה לרע"פ 6932/95 כרמי נ' מדינת ישראל , שם נדחתה בקשת רשות ערעור ונקבע כי אמנם ההזמנה לא היתה חתומה כדין, על ידי פקיד בית משפט, אלא על ידי שוטר, אך המבקש ידע על ההזמנה ולא נגרם לו עיוות דין. שנית , לעניין הפרוצדורה בה נפתח ההליך, הרי שאין להבחין בין ההזמנה למשפט וכתב אישום שקיבל המבקש, לבין כתב האישום שהוגש לבית המשפט. שני המסמכים כוללים את כתב האישום, אך בית המשפט אינו זקוק להזמנה אל עצמו ולכן מוגש לו כתב אישום בלבד. מכאן שלטענת המשיבה דרישות תקנה 44ב מולאו כנדרש. שלישית , טוענת המשיבה כי תיקון כתב האישום על ידי בית המשפט שלא על פי סעיף 92 מהווה זוטי דברים של סדר דין ואינה מעלה שאלה משפטית הראויה לבירור בערכאה שלישית. לסיום , טוענת המשיבה כי המבקש אינו מעלה כל טענת הגנה מהותית ולאור תגובתו בפני השוטר, לא נעשה עימו כל עיוות דין.

5.לאחר שעיינתי במסמכים שבפני ובטענות הצדדים נחה דעתי שדין הבקשה להידחות. לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא נגרם למבקש כל עוות דין בהרשעתו. הלכה היא שבית משפט זה לא ידון כערכאה שלישית בעניין אשר אין לו חשיבות ציבורית או חוקתית מיוחדת (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123) וכך הוא בענייננו. מאחר שזוהי החלטתי, איני מוצא מקום להתערב גם בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא לתקן את פרוטוקול הדיון שנערך בפניו. כמו כן איני מוצא מקום להעניק למבקש רשות להגיב לתשובת המדינה, או להענות לבקשתו למחוק את תגובת המדינה. עם זאת אעיר, כי יש בטענותיו של ב"כ המבקש כנגד המשיבה ובתי המשפט משום טעם לפגם: לטענת ב"כ המבקש "התביעה עושה מלאכתה רמייה" ובתי המשפט מעניקים לה "מקצי שיפורים אינסופיים" תחת הטענה כי לא נגרם למבקש עוול. בהמשך טוען ב"כ המבקש כי "מה שהיום נראה דמיון פרוע וחולני, מחר אנו רואים אותו בתיקים של בית המשפט". טענות אלו, מוטב היה אילו לא היו נטענות כלל, שכן אין הן עולות בקנה אחד עם הנהוג והמקובל בפניה לערכאה שיפוטית בכלל, ולבית משפט זה בפרט. טוב היה עושה ב"כ המבקש אם היה שוקל את נוסח טענותיו - כמו גם את סגנונן - טרם העלאתן על כתב טענות המוגש בפני בית משפט זה.

6.כאמור לעיל, דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית.