בש"פ 6293/03 מדינת ישראל נ. גריגורי סוקולוב

1.ביום 17.5.2003 בשעות הלילה הוכה המתלונן, אלישע אליהו (להלן: "המתלונן" ), עד אובדן הכרה ברחוב מורדי הגטאות באזור מקיף א' באשדוד. כתוצאה מן המכות נגרמו לו חבלות חמורות בפניו, שברים מרובים בעצמות הפנים, בארובות העיניים, שבר באף ואי ספיקה נשימתית עד כדי חשש לחייו.

כתב-האישום, שהוגש ביום 22.5.2003 מייחס למשיב, וכן לחברו קיריל רודין (להלן: "קיריל" ), עבירה של ניסיון לרצח ונטען כי שני נאשמים אלה הם שהכו את המתלונן באותו מועד בפניו ובראשו באמצעות אגרופיהם. הנאשם השלישי, גריגורי לזרוב (להלן: "לזרוב" ), מואשם בסיוע לאחר מעשה בכך שהמתין לשניים ברכבו, בקרבת מקום, וסייע להם להימלט מזירת העבירה. לזרוב מואשם עוד בעבירה של אחזקת סם מסוכן מסוג קנבוס במשקל של כ-3 גרם, שנמצא ברכבו בעת מעצרו.

2.הרקע למעשים המיוחסים למשיב ולחבריו על-פי כתב-האישום, הנו רצונם של הנאשמים להיזקק לשירותי זנות ברחוב מורדי הגטאות בליל האירוע. לצורך כך, פנו אל פרוצה בשם ליאת פרץ (להלן: "ליאת" ), שהייתה במקום. באותו שלב התפתח, על-פי עדותה של ליאת, דין ודברים בין המשיב לבין המתלונן, שהיה אף הוא במקום, ובעקבות כך, החלו המשיב וקיריל להכות את המתלונן בפניו, באגרופיהם, עד שאיבד את הכרתו. המשיב וחבריו נמלטו מהמקום, אך נעצרו לפנות בוקר, על-פי תיאור שמסרה ליאת, שהזעיקה את המשטרה. המתלונן פונה לבית החולים, כשהוא מחוסר הכרה ומונשם, שם טופל ושוחרר לאחר מספר ימים.

3.בד-בבד עם הגשת כתב-האישום עתרה העוררת למעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בית-המשפט המחוזי בחן את חומר הראיות, קיבל תסקירי מעצר והורה על שחרורם של המשיב ולזרוב בחלופת מעצר בעוד אשר קיריל נעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטה הנוגעת לשחרור המשיב קבע בית-המשפט המחוזי, כי לגבי כל שלושה הנאשמים קיימות ראיות לכאורה לביסוס האישומים המופנים נגדם וכן ציין, כי אף שקיים, לכאורה, דמיון בין המשיב לבין קיריל, הן מבחינת הראיות לכאורה והן מבחינת מסוכנותם, יש מקום להבחין ביניהם לעניין חלופת המעצר. לגבי קיריל קבע בית-המשפט כי לא ניתן לסמוך על כך שפיקוח בתנאי "מעצר בית" יהיה יעיל, ועל כן שחרורו, יש בו כדי לסכן את ביטחון הציבור ולעורר חשש לשיבוש מהלכי משפט ולהימלטות מאימת הדין. אשר למשיב קבע בית-המשפט לעומת זאת, כי הוא משרת כחייל קרבי בצה"ל וזוכה להערכה רבה מצד מפקדיו. עובדה זו, כך הוסיף בית המשפט וקבע, יש בה "כדי להשליך על האמון שניתן לתת בו כי יעמוד בתנאים של חלופה למעצר". לפיכך, הורה בית-המשפט המחוזי על שחרורו של המשיב בתנאים של "מעצר-בית" בבית הוריו באשדוד, וכן הורה על ערבויות כספיות ואחרות כתנאי לשחרורו.

מכאן הערר שבפניי.

בערר טוענת המבקשת כי החלטת בית-המשפט המחוזי, שהורה על שחרורו של המשיב בתנאי "מעצר-בית", אינה מאזנת נכונה את השיקולים הצריכים לעניין. לדעת העוררת, לא נתן בית-המשפט את דעתו לאלימות ולאכזריות שאפיינו את מעשה המשיב, שהנו אלוף הארץ באגרוף תאילנדי והפך את הכוח הטמון בידיו לנשק קטלני, עד כדי סיכון חייו של המתלונן מעצמת המכות שהכה בו. העוררת מוסיפה וטוענת, כי גם אם תפקודו של המשיב במסגרת הצבאית היה תקין אין בכך כדי להוות שיקול לאפשר חלופת מעצר, שכן התנהגותו מחוץ למסגרת הצבאית מעידה עליו כי תפקודו התקין בצבא אינו מפיג את מסוכנותו.

4.בדיון שבפניי אישר בא-כוח העוררת, כי חומר הראיות שנאסף אין בו, ככל הנראה, לבסס סיכויים סבירים להרשעה בעבירה של ניסיון לרצח, אך לדעתו קיימות ראיות לכאורה המבססות עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, על פי סעיף 329 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, שדינה מאסר 20 שנה. ראיות אלה וכן מסוכנותו של המשיב, כך הוסיף בא-כוח העוררת וטען, מצדיקים את מעצרו, ולטעמו לא היה מקום לתת אמון במשיב ולשחררו בחלופת מעצר, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי.

בא-כוח המשיב טוען, מצדו, כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי, בהדגישו את חוות-הדעת החיוביות שנתנו מפקדיו של המשיב וכן את המלצת שירות המבחן לשחרר את משיב בחלופת מעצר בבית הוריו. בא-כוח המשיב מוסיף וטוען, כי הראיות לכאורה שנאספו אין בהן כלל כדי לבסס סיכוי סביר להרשעת המשיב במעשים המיוחסים לו ולדעתו, אין בחומר שנאסף זיהוי של המשיב כמי שהיה בזירת העבירה, או כמי שהיכה את המתלונן.

5.בחנתי את חומר הראיות ונראה לי, כי בניגוד לעמדת בא-כוח המשיב קיימות במקרה הנדון ראיות לכאורה המסבכות את המשיב במעשים המיוחסים לו בכתב-האישום. כל שלושה הנאשמים הכחישו באופן גורף נוכחות כלשהי בזירת האירוע, אך פרטים מזהים שנמסרו לגביהם על-ידי ליאת ועל-ידי פרוצה נוספת, מעידים לכאורה כי אין הדבר כך. זאת ועוד - מן ההודעות שמסרו הנאשמים עולות סתירות מהותיות ביותר באשר לקורותיהם באותו לילה, ולא היה בפי מי מהנאשמים הסבר כלשהו לעובדה שמכשיר הטלפון הסלולארי של המתלונן נמצא ברכב שבו נעצרו. כמו כן, לא היה בפי הנאשמים הסבר כלשהו לכתמי הדם שנמצאו על מכנסיו של המשיב ועל חולצתו של קיריל. בשלב כלשהו של החקירה מסר אמנם המשיב גרסה מסוימת לעניין הדם שנמצא על מכנסיו. המשיב סיפר על קטטה שבה, לדבריו, היה מעורב באותו לילה בסמוך למועדון שבו שהה ולטענתו, נפגע באפו עד זוב דם במהלך אותה קטטה. אולם, הודעות שנגבו מאנשי המועדון מפריכות גרסה זו לחלוטין, ובדיקת מעבדה זיהתה את הדם כתואם את פרופיל הדנ"א של המתלונן. ממצא זה יש בו, לכאורה, כדי לחזק את גרסת התביעה בנוגע למעורבותו של המשיב באירוע נשוא האישום.

אשר למסוכנותו של המשיב. המשיב אישר בחקירה, כי בשנת 2000 היה אלוף הארץ באגרוף תאילנדי ונראה, לכאורה, כי המשיב אינו נרתע מלעשות שימוש במיומנויות לחימה אלה בעת שהוא נקלע לויכוח והדברים אינם מתנהלים על-פי רצונו. מתוך כל אלה נובעת מסוכנות מופלגת מצד המשיב לשלום הציבור, ונראה לי כי העובדה שהמשיב מתפקד היטב כלוחם במסגרת הצבאית אין די בה כדי לשמש ערובה לכך שבעת שהוא מצוי בחופשה בקרב אוכלוסיה אזרחית, ידע לרסן את עצמו ולא לעשות שימוש במיומנויות הלחימה שרכש כמתאגרף. הוכחה מובהקת לסכנה הצפויה, לכאורה, מידיו של המשיב ניתן למצוא בדו"חות הרפואיים ובתמונות שבתיק החקירה, המתעדות את המתלונן בעת ששהה בבית-החולים סמוך לאחר האירוע. תמונות אלה מעידות כי המתלונן ספג מכות קשות ואכזריות שעיוותו את פניו לבלי היכר, גרמו לו לאבד את הכרתו ואת יכולת הנשימה העצמאית, עד כדי סיכון לחייו.

בנסיבות אלה, יש צדק רב בטענת בא-כוח העוררת, כי אין הבדל רב בין אגרופיו של המשיב לבין נשק קטלני אחר ולא ניתן לסמוך על חלופת המעצר בבית הוריו, שתפיג את מסוכנותו.

מכל הנימוקים שפורטו, הערר מתקבל ואני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.