בש"פ 6302/08 שמייב בגיל נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על גזר דין שניתן בבית המשפט המחוזי בבאר שבע ביום 27.2.07. הבקשה, יחד עם הערעור נשוא הבקשה, הוגשו יחד ביום 16.7.08 על ידי המבקש עצמו, שהינו אסיר בלתי מיוצג. בית המשפט קמא הרשיע את המבקש, על פי הודאתו,

בעבירה של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות. בעקבות כך הושת על המבקש עונש של ארבעים חודשי מאסר בפועל, הפעלת עונש מאסר מותנה בן שמונה חודשים שהושת עליו בהליך אחר, שנים עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, וכן פיצוי המתלונן בסך של 3,000 ₪. כעת מבקש המבקש לערער על גזר הדין לעניין חומרת העונש שנקבעה בו. המבקש אינו מנמק את בקשתו להארכת מועד, אולם מטיעוניו בכתב ערעורו עולה כי מצבו המשפחתי והאישי, הן מבחינת כלכלית והן מבחינה חברתית, מורכב וקשה. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, אין בטעמים המעטים שמנה המבקש כדי לבסס עילה להארכת מועד להגשת ערעור, ולהצדיק איחור כה רב. זאת, בפרט לאור העובדה שהמבקש יוצג על ידי עורך-דין במעמד גזר הדין.

2.

לאחר עיון בבקשה, בתגובה לה ובגזר הדין של בית המשפט קמא נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. אמנם הדין אינו דורש קיומו של "טעם מיוחד" לשם הארכת מועד בדין הפלילי (ראו סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982). יש ליתן משקל בנוסף גם למעמדו היחסי של המבקש ולסוג ההליך בו מדובר. אולם, גם במסגרת שיקולים אלו ועל יסודם, נדרש המבקש להראות כי קיימת עילה המצדיקה את האיחור בהגשת הבקשה, כמו גם כי סיכויו בהליך טובים. נטל זה הופך למשמעותי במיוחד עם התמשכות האיחור כפי המצב במקרה זה, ובפרט לאור כך שבגזר הדין האמור מצוין במפורש כי זכות הערעור והמועד החוקי להגשתו הוסברה למבקש. בענייננו, הגיש המבקש בקשתו להגשת ערעור, באיחור של כחמישה עשר חודשים. זהו איחור משמעותי ביותר, שהנטל להצדיקו רב מאוד. המבקש לא עמד בנטל זה, שכן לא נימק למעשה את בקשתו.

3.

התוצאה היא אפוא כי הבקשה נדחית.