בש"פ 6303/06 בשיר עבד נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא ) מיום 26.6.2006, בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

2.על פי הנטען בכתב האישום, ביום 4.6.2006, סמוך לשעה 3 לפנות בוקר, בחוף הכרמל בחיפה, נכנסה המתלוננת (העוסקת בזנות) למכוניתו של העורר. בעודם יושבים במושב האחורי, הכניס העורר את ידו לתיקה של המתלוננת. זו משכה את התיק לעברה, ובתגובה היכה אותה העורר בחוזקה בראשה והניח את ידו על פיה ואפה של המתלוננת. לאחר מכן עבר העורר למושב הנהג והחל לנסוע במהירות, תוך שהוא אוחז בידה של המתלוננת. המתלוננת הצליחה לקפוץ מהרכב הנוסע, אך העורר עצר את הרכב, רדף אחר המתלוננת, וחטף ממנה את התיק. המתלונן נמלט עם רכבו מהמקום, ומשהבחין בניידות משטרה הדולקות אחריו, נטש את הרכב ברחוב ונמלט מהמקום. בשעה 8:20 אותו יום, פנה העורר לתחנת המשטרה במשגב ומסר הודעה כוזבת לפיה רכבו נגנב. בכתב האישום מואשם העורר בשוד, מסירת ידיעות כוזבות ושיבוש מהלכי משפט.

3.בבקשה למעצר עד תום ההליכים שהגישה המדינה, טענה כי ישנן ראיות טובות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. ראיות אלו כוללות את הודעת המתלוננת, הודאת העורר בגניבת תיקה של המתלוננת והימלטותו מהמקום (אם כי הכחיש את תקיפתה), וכן העובדה כי תיקה של המתלוננת נתפס ברכבו של העורר. לטענת המדינה, נסיבות האירוע - שוד אשה באישון לילה - מצביעות על מסוכנתו של העורר, שביצע את העבירה בשעה שמאסר על תנאי בר הפעלה תלוי ועומד נגדו. העורר, מנגד, טען שלא קיימות ראיות לכאורה נגדו, ואף אם יקבע כי הן קיימות, אזי עוצמת הראיות חלשה וניתן לשחררו לחלופת מעצר.

4.בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי בחומר הראיות יש די כדי לבסס סיכוי סביר להרשיע את העורר במיוחס לו. הטענות בדבר אמינות גרסת העורר אל מול גרסת המתלוננת, מקומם במסגרת ההליך העיקרי. בית המשפט סבר כי נסיבות המקרה אכן מלמדות על מסוכנתו של העורר. כן ציין בית המשפט את ניסיונו של העורר לשבש את החקירה, עוד בראשיתה (התלונה בדבר "גניבת" הרכב), עובדה המקימה עילת מעצר בשל חשש לשיבוש הליכי משפט. לכך הוסיף בית המשפט את העובדה כי העבירה נעשתה בעת שמאסר על תנאי היה תלוי ועומד כנגד העורר. לאור כל אלה, בא למסקנה כי מדובר באדם שאין ליתן בו אמון ושאין לשחררו לחלופת מעצר. בית המשפט סבר כי אין כל מקום לשקול שחרור בכל חלופה, וממילא לא ראה להורות על הכנת תסקיר שירות מבחן.

5.העורר טוען כי טעה בית המשפט קמא כאשר הורה על מעצרו של העורר מבלי לבדוק האם ניתן לשחררו בתנאים מגבילים. לטענתו, הוא הציע חלופת מעצר ראויה -מעצר בית מלא בבית אביו בכפר סכנין. כן טען כי מאחר שהחקירה הסתיימה, לא קיים עוד חשש לניסיון לשבש הליכי משפט. העורר מציין כי לאחר שכפר בעובדות כתב האישום, שהוקרא בפניו ביום 29.6.2006, דחה בית המשפט את הדיון לשמיעת העדים ליום 24.12.2006, בשל תיקים אחרים הקבועים לפניו. גם מסיבה זו, מבקש העורר לשקול את בקשתו לשחררו ממעצר, בתנאים מגבילים. כן ביקש להורות על תסקיר מעצר, שיבחן את מסוכנותו.

המשיבה מנגד, מדגישה את נסיבות העבירה, המעידות על מסוכנותו. כן ציינה את עברו הפלילי של העורר – בינואר 2005 נגזר דינו של העורר ל-9 חודשי מאסר בפועל ושנה על תנאי, בעקבות הרשעה שלו ושל אחרים עימו, בסחיטת עובדים בחוף בכנרת. ב"כ המשיבה ציין כי אף עבירה זו מעידה על כך שהעורר אינו בוחל באלימות כדי להשיג רכוש.

6.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הערר להידחות. אין ספק כי העבירה אותה ביצע העורר חמורה היא. אף אם המתלוננת לא נזקקה לטיפול רפואי, הרי שעיסוקה של המתלוננת, מקום ביצוע העבירה ועיתויה, מעידים על מסוכנתו של העורר, כי רבה היא. בנוסף, התנהגותו של העורר לאחר השוד מקימה נגדו עילת מעצר נפרדת, בשל חשש לשיבוש הליכי משפט. עם זאת, חרף קיומן של שתי עילות המעצר האלו, אין בכך כדי לפטור מהחובה לבחון אפשרות שחרורו של נאשם לחלופת מעצר, כפי שציין בית המשפט. ברם, לאחר ששקל בדבר, סבר ומצא כי התעלמותו של העורר ממאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו, לצד ניסיונו לשבש את חקירתו, מלמדים כי אין ליתן בו אמון. לא מצאתי כי טעה בית המשפט קמא בהחלטתו זו. אמת, כשלעצמו, עברו של העורר אינו כה מכביד. ואולם, עבר זה מצטרף למסוכנות העולה ממעשה השוד אותו ביצע העורר, שבמהלכו לא הרפה ממאמציו לגנוב את תיקה של המתלוננת, אף לאחר שזו נמלטה מרכבו. למסוכנות זו יש לצרף לחובת העורר את ניסיונו לשבש הליכי משפט ולטשטש את מעורבותו במעשה, על ידי הגשת תלונה שקרית למשטרה. צירוף עילות אלו – מסוכנות ושיבוש, לצד העובדה כי העבירה בוצעה עת שמאסר על תנאי בר הפעלה תלוי ועומד כנגד העורר, מלמדים כי אכן לא ניתן לסמוך על העורר, ולשחררו לחלופת מעצר. בנתונים אלו, לא מצאתי שנפל פגם בשיקול דעתו של בית המשפט, כשנמנע מלהורות על הגשת תסקיר מעצר, וגם אני לא ראיתי צורך להורות על הגשתו.

הערר נדחה.