בש"פ 6304/98 אגבריה תאופיק נ. מדינת ישראל

העורר הואשם בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.פ. 321/98) בעבירות אינוס, התעללות בקטין, תקיפה, איומים והדחה בחקירה, שבוצעו כלפי אשתו ובתו בת השנתיים.

עם הגשת כתב האישום, נתבקש מעצרו של העורר עד תום ההליכים; ובית המשפט נעתר לבקשה והורה בהתאם.

בערר שבפני משיג ב"כ העורר כנגד קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה יש בחומר החקירה תשתית ראייתית לכאורית מספיקה, לביסוס החזקה במעצר עד תום ההליכים. טענתו של ב"כ העורר בהקשר זה היא: כי בפועל מצויה בפני בית המשפט אך ורק עדותה של אשת העורר - המתלוננת - משום שעדויות קרובי משפחתה התומכות בגירסתה נעוצות בדברים ששמעו מפיה; כי עדותה של המתלוננת במשטרה, כשלעצמה, לוקה בפגמי מהימנות שהמרכזי שבהם נעוץ בשוני שבין הגירסה שמסרה המשטרה לבין זו שהציגה בתביעה שהגישה נגד העורר בבית הדין השרעי; וכי אין למצוא תמיכה לגירסתה בעדויות אביה ואחיה - שלטענתם העורר הודה בפניהם בנקיטה באלימות כלפי המתלוננת - בשל כך שהם "נוגעים בענין".

את עיקר חיציו כנגד היכולת לסמוך על עדותה של המתלוננת כיוון ב"כ העורר לטענת ה"אינוס", אותה לא הזכירה המתלוננת בפנייתה לבית המשפט השרעי. הטענה בהקשר זה היא: שאם נשמט הבסיס מתחת לקיומה של ראייה לכאורית לגבי האינוס, אין די בראיות האחרות, המדברות אך בנקיטה באלימות, כדי להקים עילת מעצר או כדי לשלול חלופת מעצר.

מאידך גיסא, טוענת ב"כ המדינה: כי אין לשלול, בשלב זה, את משקלן הראייתי של עדויות האב והאח בדבר "התוודותו" של המערער - במישרין בפני האב ובעקיפין בפני האח - בנקיטה באלימות כלפי המתלוננת; וכי די בנקיטה באלימות כלפי המתלוננת - לה יש תמיכה לא רק בעדויות האב והאח אלא גם בתעודה רפואית ובקיומה של מצוקה נפשית שהניעה את המתלוננת לנסות ולהתאבד - כדי להקים עילת מעצר ולמנוע חלופה תחתיו.

את העדר ההתייחסות לאינוס בבית הדין השרעי, מסבירה ב"כ התביעה באופי התביעה שהוגשה שם - תביעה למזונות - ובאי רצונה של המתלוננת לחשוף ענין זה לעיני הציבור המתדיין שם; ולשיטתה אין למצוא בכך אחיזה לכרסום במהימנות התלונה שהגישה נגד העורר.

לאחר שבחנתי את טענות בעלי הדין, הגעתי לכלל מסקנה,כי דין הערר להידחות.

בחומר הראיות מצויה תשתית ראייתית לכאורית מספקת, להוכחת מעשי אלימות מתמשכים כלפי המתלוננת ובתה; ודי בכך כדי להציב בסיס נאות לקיומה של עילת מעצר. ואילו האיום ברצח שהשמיע העורר באזני המתלוננת, בבית הדין השרעי - עליו מעיד גם אחיה - מלמד על עצמת "מסוכנותו" של העורר ושולל חלופת מעצר. במסגרת האיום, אמר העורר למתלוננת, בין היתר: "אני לא הרגתי אותך קודם ואני אהרוג אותך עכשיו"; וזאת כשהוא דוחף אותה ומוסיף איומים לחבול בבת ולחטוף אותה. אמירות כאלו בנסיבות האמורות מקנות לאיום אופי מוחשי ומיידי; ודי בהן - על רקע הנקיטה באלימות בעבר - כדי להצדיק את סירובו של בית המשפט להנות את העורר מחלופת מעצר.

במצב דברים זה, רשאי היה בית המשפט המחוזי להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו, מבלי להיזקק לבדיקת קיומה של תשתית ראייתית לאשמת האינוס.

הערר נדחה.