בש"פ 6310/02 אורן פדידה נ. מדינת ישראל

העורר הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בנצרת ובכתב האישום יוחסו לו עבירות של הדחה בעדות בנסיבות מחמירות, הפרת הוראה חוקית, תקיפת שוטר, איומים, תקיפה הגורמת לחבלה של ממש והחזקת סכין. על-פי הנטען בכתב האישום בוצעו העבירות בעת שהעורר היה משוחרר למעצר בית מלא, עקב האישום בתיק אחר, בו יוחסו לו עבירת התפרצות. עוד נטען כי הפר את מעצר הבית, יצא להיפגש עם המתלוננת באותו תיק, וניסה להניאה מעדויותיה, איים עליה, תקף אותה, ולכשהגיעה המשטרה למקום החל במנוסה ואף השתולל בעת מעצרו. בית המשפט המחוזי (השופטת א' הלמן), הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בנימוקי המעצר קבעה השופטת של בית המשפט קמא כי מצבור הראיות והנסיבות בהן נעברו לכאורה העבירות המיוחסות לעורר מלמדות על מידה רבה של מסוכנות, של העדר רתיעה משלטון החוק, ושל אי-קבלת מרות החוק שבאה לידי ביטוי בהפרת תנאי השחרור, בהדחת המתלוננת תוך שימוש באלימות, באיומים ובתקיפת שוטרים. עוד ציינה השופטת כי קיים חשש לשיבוש הליכי משפט או לניסיון כזה באם ישוחרר העורר.

כנגד החלטה זו טען בפניי בא-כוחו של העורר לגוף הענין בשאלת הראיות לכאורה, כן טען כנגד העובדה שבית המשפט לא ביקש תסקיר מעצר, ולא בחן חלופה במסגרת טיפול גמילה. לא מצאתי ממש בטענות בא-כוח העורר לענין הראיות. אולם, נוכח הטענה כי העורר פעל בהשפעת סמים וכי הוא מגלה לאחרונה נכונות לטיפול גמילה, ביקשתי לקבל תסקיר מעצר. תסקיר המעצר שנתקבל אינו מציג תמונה אופטימית ביחס למצבו של העורר, ואף לסיכויי הגמילה שלו. מהתסקיר עולה כי בעבר ניתנו לעורר הזדמנויות שונות, ובהן תקופת מבחן טהור שנכשלה, וכן היו נסיונות טיפול גמילה שלא צלחו. מתסקיר המבחן עולה אף התלבטותו של שירותו המבחן בדבר התאמתו של העורר לתהליך גמילה בשלב זה. אם כי שירות המבחן תוך הבעת ספקות היה מוכן לשקול את הפנייתו של העורר למסגרת של קהילה טיפולית.

לאחר קבלת תגובת הצדדים לתסקיר המבחן, באתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. לעורר עבר פלילי כבד, העבירות המיוחסות לו בתיק זה בוצעו תוך הפרת תנאי מעצר הבית שהוטל עליו, הוא תקף את המתלוננת, איים עליה והדיח אותה בעוד משפטו האחר תלוי ועומד. כעולה מתסקיר המעצר, שאלת התאמתו לטיפול גמילה היא מורכבת. אין בסיס איתן די הצורך כדי להתחיל בשלב זה של ההליכים לנסות לשלב את העורר בטיפול גמילה. ככלל, טיפול גמילה מצריך מחויבות רבה מצד אדם המבקש להשתלב בו ואין משמעות רבה לבקשה להשתלב בטיפול כאשר חרב המשפט הפלילי והמעצר תלויים מעל ראשו של נאשם. בדרך כלל מן הראוי כי ההכרעה בשאלת התאמתו של נאשם לטיפול גמילה תבוא בשלב גזר הדין. במיוחד כך לגבי נאשם שטרם החל בטיפול בשלב שלפני המשפט, אף כי גם לכך יש חריגים. בעניינו של העורר נוכח סוג העבירות המיוחסות לו, ובהתחשב בכך שהמשפט עדיין תלוי ועומד וטרם נשמעו הראיות, ובשל החשש להשפעה או איום על העדה, וכן בשים לב לעברו הפלילי המכביד ונסיבותיו האישיות, איני סבורה כי יש הצדקה לאפשר לו להתחיל בבדיקה לקראת טיפול.

אשר על כן, הערר נדחה.