פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בירושלים
בש"פ
6314/01
בפני:
כבוד השופטת מ' נאור
העורר
:
יצחק
חדיף
נגד
המשיב
ה :
מדינת ישראל
ע
רר על החל
טת בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 2.8.01 בב"ש 91791/01 שניתנה על ידי כבוד השופטת ע'
קפלן-הגלר לפיה החליט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים
תאריך
הישיבה: ז' באלול התשס"א (26.8.2001)
בשם
העורר: עו"ד אביגדור פלדמן
בשם
המשיבה: עו"ד מיכאל קרשן
החלטה
1.לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת עדנה קפלן-הגלר) מיום 2.8.2001, אשר החליט על מעצרו של העורר עד לסיום ההליכים.
2.נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של סחיטה באיומים שהביאה לידי מעשה – עבירה על סעיף 428 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז–1977.
3.בכתב הערר מציג עורך דין פלדמן, בא-כוח העורר, תמונה ארוכה ומפורטת שתחילתה בכך שהמתלונן בתיק זה, שאול ימין, סחט באיומים את הנאשם מס' 2 בכתב האישום, שבתאי דלמדיגוס (המכונה "שאבי") ואדם נוסף. כמו הערכאה הראשונה, מוכנה אף אני להניח כי המתלונן בתיק זה הוא סחטן, רמאי ושאר כינויי גנאי אשר הדביק לו בא-כוח העורר. גם המאשימה מסכימה שאין המדובר בצדיק הדור. בכתב אישום שהגישה המאשימה נגד המתלונן, היא מייחסת לו בפרשה נשוא האישום, עבירות של חטיפה לשם סחיטה, גרימת חבלות חמורות בנסיבות מחמירות, סחיטה בכח, וסחיטה באיומים. מניחה אני לצורך הענין שלפני שהמתלונן, שהוא, לגרסת המאשימה, מי שנתן הלוואות בשוק האפור, פעל שלא כדין (בלשון המעטה) כדי לגבות חובות בריבית מופקעת משאבי ומאדם נוסף. הנחתי זו אין בה כדי להועיל לעורר. לפי הראיות לכאורה בתיק שלפני, עסק העורר בסחיטה באיומים. אין גם מקום להציג אותו, כפי שניסה הסניגור, כמי שנחלץ סתם כך בטוב ליבו לטובתו של שאבי המקופח והנגזל. העורר גבה בעבור "בוררות" שניהל בין המתלונן לבין שאבי סכום של 100,000 ש"ח. כל ניסיון להציגו כמי שפעל סתם כך כדי להציל נגזל מידי גוזל - נועד, על פי הראיות – לכישלון.
4.אין לי צורך גם להעמיק בשאלה האם יש קשר סיבתי בין מעשיו של העורר לבין העובדה שהמתלונן הסכים לוותר על חלק מחובו של הנאשם מס' 2. גם אם אניח, ואני רחוקה מלהניח כך לאור הראיות, כי העורר עבר "רק" עבירה לפי סעיף 428 רישא – אין מנוס מלהורות על מעצרו עד לסיום ההליכים.
5.בזמן המעשים נשוא האישום, היה העורר נתון במעצר בית בגין אותה עבירה עצמה – עבירה של סחיטה באיומים. אשר על כן, אם ישנן ראיות לכאורה המצדיקות את מעצרו, אין מקום כלל לשקול לשחררו שוב למעצר בית. ניסיון העבר הרי מראה כי אין בדבר כדי להועיל.
6.לצורך החלטה זו, הדוחה את עררו של העורר, אין צורך להתייחס לכל הראיות. ישנן ראיות שלא יכולה להיות, לכאורה, מחלוקת עליהן, והן הקלטות של שיחות בין המתלונן לבין העורר. בהקשר זה יצוין, כי העורר, אשר בעיקרו של דבר שמר על זכות השתיקה, אינו יכול לתת להקלטות שום פרשנות. את התמלילים יש לבחון בלא תוספות פרשניות. אכן, בא-כוח העורר, בכשרונו כי רב, ניסה לתת להקלטות פרשנויות מקלות. אולם גרסה מפיו של בא-כוח העורר איננה יכולה להיות שקולה לגרסה של העורר עצמו. על כן, עומדת בעינה המשמעות העולה על פני ההקלטות.
7.העורר זימן אליו את המתלונן ל"בוררות". בא-כוח העורר אינו חולק על כך שלעורר יש מעמד מיוחד ב"קהילת" העבריינים, מעמד מכוחו פנה אליו הנאשם מס' 2, כדי שיסייע לו. מעמדו המיוחד האמור של העורר "מרחף" על פני הדברים המושמעים ומקל על הבנתם. בבחינת למעלה מן הצורך אעיר, כי אף אלמלא מעמד מיוחד זה של העורר, יש בדברים המושמעים בהקלטות כדי לדבר בעד עצמם ולגבש, לכאורה, עבירה של סחיטה באיומים.
8.ביום 4.4.2001 התקיימה שיחה בין העורר לבין המתלונן, בה אמר העורר, בין השאר:
"עכשיו אתה מטייל לך, בוא נראה עוד כמה זמן תטייל".
"אני אדאג להביא אותך [בהקשר הדברים – לשולחן ה'בוררות' – מ.נ.] . . . עדיף שתבוא בצורה מכובדת לשולחן".
"אני אומר לך, אלוהים לא יעזוב אותך, אני מבטיח לך אישית, תשמע מה אני אומר לך, לא ניסים [אלפרון] לא אף אחד, אלוהים לא יעזוב אותך. זו הבטחה אישית שלי, אלוהים לא יניח לך".
הערכאה הראשונה, אשר שמעה את הקלטת, ציינה כי הדברים נאמרו בטונים גבוהים. בא-כוח העורר לא חלק על כך בטיעונו.
9.לאחר הדברים האלה, היתה שיחת "פיוס" מסוימת, אך לאחריה היתה שיחה נוספת ביום 30.4.2001, שאף היא שיחת איומים. בשיחה זו אמר העורר, בין השאר:
"אל תתקשר לבחור ההוא הביתה . . . לשאבי".
"וואלה, אני לא מתאים לי שהבחור הזה ייפגע. אני אומר לך, אם הבחור הזה ייפגע, זה כמו שאני נפגעתי".
"אם אני נפגע . . . המכה שלי".
למחרת היום נמשכה ה"בוררות", בהשתתפותו של "בורר" נוסף. הפעם, הביא ימין לעזרתו את ניסים אלפרון.
10.מן הראיות עולה, שהמתלונן ואשתו היו אחוזי אימה. אין אני רואה צורך לפרט, משום שגם אם אניח שהמתלונן לא פחד, אמירותיו של העורר מגבשות, לכאורה, לפי מבחן אובייקטיבי, עבירה של סחיטה באיומים.
11.בכתב הערר מזכיר הסניגור פסיקה לענין עבירת האיומים ה"רגילה" לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז–1977. ואולם, הבאת פסיקה זו אינה לענין. כפי שבואר (למשל בע"פ 286/84 מ"י נ' גוזלן , פ"ד לח(3) 572) בעבירת האיומים לפי סעיף 192 הנזכר - כל אימת שהמאוים מחויב
לעשות את המעשה שהוא נדרש לעשותו באיום, אין המאיים עובר את העבירה. לא כך לענין העבירה לפי סעיף 428:
"עניינו של סעיף 428 לחוק הוא באיומים שמטרתם 'להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו'. משמע כי על פי לשונו המפורשת לא מצטמצמת העבירה שבסעיף 428 בהגנה על 'זכות החופש' בכל הנוגע להנעת אדם על ידי איומים למחדל ממעשה שהוא רשאי לעשותו, אלא היא מתרחבת גם על איסור להניע אדם באיומים לעשות מעשה, דהיינו מעשה כלשהו בין שהוא מחוייב לעשותו ובין שאינו מחוייב לעשותו . ומכאן כי עושה דין לעצמו להניע אדם באיומים לעשות מעשה יבוא על עונשו בפלילים, ואפילו היה המאויים חייב לעשות אותו מעשה, ואין להקיש מפרשנותו של סעיף 100(ג) המקורי (192 לחוק העונשין - מ.נ.) לעניננו. המגמה המשתמעת מלשונו של סעיף 428 היא שתפקיד השמירה על זכויות הפרט אינו נתון לבעל הזכות אלא לרשויות המדינה המופקדות על כך, ואין הרשות נתונה לאיש להפר את הסדר הציבורי ואפילו כדי להשיג את המגיע לו כדין ".
גם בהנחה בה פתחתי, הנחה לפיה המתלונן בתיק זה הוא בעצמו סחטן ורמאי, אין הצדקה לאיומיו של העורר. איומיו מגבשים לכאורה (לפחות) את העבירה לפי סעיף 428 רישא. בשים לב להרשעותיו הרבות של העורר ל"מעמדו" ב"קהיליה" הרלבנטית, ובראש ובראשונה לכך שהמעשים נשוא האישום נעשו בעודו משוחרר למעצר בית בגין אותה העבירה עצמה – יש הצדקה מלאה למעצרו של העורר עד לסיום ההליכים. אין גם שום אפשרות בנסיבות אלה לשקול חלופת מעצר כלשהי.
12. הערר נדחה.
ניתנה היום, ח' באלול התשס"א
(27.8.2001).
ש
ו פ ט ת