בש"פ 6315/01 רפי אוחנינה נ. מדינת ישראל

כתב האישום מייחס לעורר יחד עם שלושה אחרים עבירות של קשירת קשר לבצע פשע, ניסיון חטיפה לשם סחיטה ושלילת כושר התנגדות לשם ביצוע עבירה. לעורר מיוחסת עבירה נוספת של סחיטה באיומים.

המתלונן, שכלפיו בוצעו העבירות הנטענות בכתב האישום, הוא יליד 1979 והוא מסובך, עד למעלה מראשו, בעסקי הימורים. העורר הוא בעליו של עסק הקרוי "קפה אינטרנט" בכפר סבא, ועל פי הנטען בכתב האישום עיסוקו האמיתי הוא מלוה בריבית בשוק האפור. מעדויות המתלונן עולה הטענה כי העורר נוטל לעצמו חובות שחבים לאחרים עד שהוא הופך בעל חובם של הלווים, ומאותו שלב ואילך מפעיל כוחותיו לגביית הכספים. עוד עולה מהדברים שהשמיע המתלונן במשטרה, כי העורר גובה גם דמי חסות, וכי הוא, המתלונן, שימש בפועל כגובה מטעמו של העורר באחד מבתי העסק ובדרך זו, משקיבל את הכסף לידיו, נוצר חוב נוסף שהוא חב לעורר.

במהלך חודש יוני 2001, כך נטען בכתב האישום, שילם המתלונן לעורר, על חשבון חובותיו לו, סכום של 40,000 ש"ח. סכום זה נטל מהוריו. עם התשלום הודיע לו העורר כי הוא נותר חייב לו כ190,000- ש"ח, וכי הסכום נועד לשמש אך לכיסוי "קנס" על הפיגור בפירעון החוב. משהודיע המתלונן כי אין בכוחותיו לשלם עוד כספים, אמר לו העורר, כך נטען בכתב האישום, כי יהרגנו אם לא ישלם לו הכספים. המתלונן הסתתר מפניו במשך תקופה מסוימת עד שביום 12.7.2001 פגש באחיינו של העורר ובנאשמים האחרים בחוף הים בהרצליה. השלושה יחד עם אדם נוסף, שזהותו אינה ידועה, תקפו את המתלונן, היכו אותו ודקרו אותו בסכין בידו. במהלך התקיפה התקשר אחיינו של העורר, שהיה כאמור אחד מן התוקפים, אל העורר, במכשיר פלאפון סלולרי והודיע לו כי המתלונן בידיהם. עוד נטען בכתב האישום כי העורר נדחף על-ידי תוקפיו אל המים, אחד מהם חנק אותו בידיו, ושניים אחרים ניסו להטביעו. בשלב מסוים הירפו הנאשמים מאחיזתם בו, והמתלונן נמלט לנפשו.

בית המשפט המחוזי, שבפניו עומד העורר לדין, ציווה על מעצרו עד תום משפטו אחר שמצא כי קמה עילת מעצר, וכי בשל מסוכנותו של העורר לא ניתן להשיג את תכלית המער בחלופה אחרת.

כנגד החלטה זו מופנה הערר.

העורר טוען כי לא הוכח קשר בין מעשי התקיפה שביצעו במתלונן לבינו, וכי לא ניתן להצביע על ראיות המלמדות כי מעשי התקיפה נועדו לשם סחיטה במסגרת קשר שהעורר היה שותף לו. אכן, כך טוען העורר, חב לו המתלונן כספים שנטל ממנו בהלוואה, אך כל שעשה העורר היה פניות אל המתלונן, שלא כללו לשון איום, ואשר במהלכן אף הביע, העורר, נכונות להגמיש את מועדי הפירעון של החוב. המתלונן, כך טוען העורר, פגע בתוקפיו באקראי ואין כל ראיה שהם נשלחו מטעם העורר כדי לעקוב אחריו לצורך ביצוע עבירות של סחיטה באיומים.

טענות אלה אין לקבל. בין אם פגעו התוקפים במתלונן באקראי, ובין אם באו אליו לאחר מעקב שעקבו אחריו אין חולקין, ואף העורר אינו חולק על כך, שהמכות שהפליאו במתלונן התוקפים נובעים מן העובדה כי הוא לא פרע את הכספים שהעורר תובע מידיו. העורר עצמו בשיחה בינו לבין המתלונן, שהוקלטה על-ידי המשטרה, מבהיר למתלונן ש"הקטטה", כלשונו, שנסתבך בה לא היתה באה לעולם אילו הוא, המתלונן, היה מגיע לכלל הסדר פרעון עם העורר. אפילו תתקבל הטענה שלא הוכחו דבר איומים מפורשים שהשמיע העורר כלפי המתלונן אין בכך כדי לשנות מן החומרה של המעשה.

בעניין זה כבר נאמר, בפרשה אחרת, מפי השופט י' טירקל, בבית משפט זה כי:

"האיום אינו חייב להיות גלוי ומפורש ואינו חייב להיות איום בפגיעה פיזית ישירה בגוף, או פגיעה ישירה אחרת במאוים... יכול שהאיום יהיה בלשון רמזים, ישתמע בעקיפין מן הדברים או מן ההתנהגות, יהיה מוסווה בדברים תמימים, או בדברי חלקות ונועם - שאין להם, לכאורה, משמעות מאיימות - או יעלה מתוך ליטופים ומגעי חיבה גופניים אחרים" (בש"פ 7683/99 חנניב נגד מדינת ישראל , טרם פורסם).

העובדה שהמתלונן ראה צורך להסתתר מפני העורר במשך תקופה ארוכה, ועובדה נוספת, שלא היתה בידיעת בית המשפט המחוזי, כי המתלונן נעצר בשדה התעופה שהוא בדרכו לחו"ל, והדברים שהשמיע בפני השוטרים באותה הזדמנות כי הוא מתכוון לחזור בו מדבר תלונתו בעת משפט, מחזקים את ההנחה כי דברי האיום ומעשי התקיפה מצטרפים יחד למעשה של סחיטה באיומים, וכי יש ממש גם בחשש האחר שמשמיעה התביעה, בדבר האפשרות כי העורר יפעל לשיבוש הליכי המשפט אם ישוחרר.

התוצאה היא שלא שוכנעתי שיש מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי והערר נדחה.