בש"פ 6329/09 עלי אלענאמי נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 26.7.2009 (כב' הנשיא י' פלפל), בה דחה את בקשתו של העורר לשינוי תנאי שחרורו בערובה.

1.

נגד העורר וארבעה אחרים (להלן: האחרים

ולהלן ביחד:

החמישה ), סלמאן אלענאמי (להלן:

סלמאן ), ג'ומעה אלעאנמי (להלן: ג'ומעה ), חסן ג'האלין (להלן: חסן ) ורנדה ג'הלין (להלן: רנדה ) הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום בעבירות של קשירת קשר לפשע, חטיפה לשם כליאה, חטיפה לשם סחיטה, כליאת שווא, סחיטה באיומים וסחיטה בכוח. עבירות נוספות יוחסו באותו כתב אישום לחסן ורנדה בלבד. מעובדות כתב האישום עולה כי א.א (להלן: המתלוננת ), ילידת 1989, התגוררה בבית הוריה בכסייפה עד ליום 29.5.2008 והיתה בעת הרלוונטית תלמידת כיתה י"ב. על-פי האמור באישום הראשון במהלך חודשים מאי-יוני 2008 ברחה המתלוננת מבית הוריה ולאחר שהוחזרה וברחה בשנית החלו חיפושים אחריה במשך תקופה ארוכה. בסביבות יום 21.7.2008 קשר העורר קשר עם סלמאן וג'ומעה שהוא דודה של המתלוננת לחטוף אותה ולסחוט ממנה באיומים ובכוח מידע על מקום הימצאו של ריאד אבו עביד ז"ל (להלן: ריאד ) וכן לאלץ אותה להפסיק את הקשר עמו ולהינשא לאחר. העורר, סלמאן וג'ומעה פנו לשלושה אחרים שזהותם אינה ידועה (להלן: החוטפים ) על מנת שאלה יחטפו את המתלוננת בכוח ויביאו אותה אליהם. בלילה שבין 21.7.2008 ובין 22.7.2008 המתינו החוטפים למתלוננת בצומת כסייפה, ולאחר שהגיעה למקום תפסו אותה בכוח, דחפו אותה לרכב ונסעו משם. אחד החוטפים דיווח טלפונית למאן דהוא כי הם תפסו את המתלוננת ובאחד הוואדיות עצרו החוטפים, הוציאו את המתלוננת מן הרכב ואחד מהם האשים אותה שעסקה בזנות. שני האחרים המשיכו בנסיעתם והחוטף השלישי גרר את המתלוננת כשהיא יחפה דרך קוצים ואבנים, קילל אותה והיכה אותה. לאחר מכן הגיע למקום ברכב סלמאן ביחד עם אדם אחר ודרש מן המתלוננת לעלות לרכב. השלושה נסעו למקום נטוש באזור צומת וולקן, ובדרך תיחקר סלמאן את המתלוננת על נסיבות בריחתה מבית הוריה בעבר ואמר לה שהיא חייבת למות. כל אותה עת נסעו אחריהם ברכב נוסף העורר וג'ומעה ושמרו עמם על קשר טלפוני. בבוקר יום 22.7.2008 העלו העורר וג'ומעה את המתלוננת לרכבם ונסעו למקום באזור כפר שמואל, שם הכניס העורר את המתלוננת לצריף עץ, חקר אותה ודרש ממנה להודות בכל. בעקבות סירובה של המתלוננת לקח העורר חוט או מקל, הצית אותו, ואיים אליה שאם לא תדבר הוא יצמיד את החפץ הבוער לפניה. העורר הטיח במתלוננת שריאד מפעיל אותה כזונה ושהיא משתמשת בסמים ולאחר שהכחישה את הדברים הכה אותה בסנטרה. כמה שעות לאחר מכן העבירו העורר וג'ומעה את המתלוננת למסתור בבית חסן ורנדה (הנשואים זה לזה) בעזריה, והעורר אמר לחסן בנוכחות המתלוננת להרוג אותה אם תנסה לברוח.

על-פי האמור באישום השני לאחר כחמישה ימים בהם שהתה המתלוננת בניגוד לרצונה בביתם של חסן ורנדה היא ניסתה לברוח דרך החלון, אך נתפסה על-ידי רנדה. חסן כלא את המתלוננת במערה הנמצאת מתחת ביתו, כבל את המתלוננת בשרשראות אותן נעל במנעולים וחיברן לקיר וכך הייתה המתלוננת כלואה וקשורה במערה במשך כשבועיים. בסמוך לאחר כליאת המתלוננת במערה, הגיעו ג'ומעה והעורר למערה, העורר חקר את המתלוננת באיומים על קשריה עם ריאד, חקר אותה היכן הוא ואיים שישרוף אותה ואת ריאד אם לא תדבר וכן היכה אותה ואיים שיהרוג אותה. העורר וג'ומעה דרשו מן המתלוננת באיומים להנשא לאדם אחר ואיימו עליה שאם לא תעשה כן תמות. כתוצאה מן הסחיטה באיומים שהפעילו כלפיה ג'ומעה והעורר הסכימה המתלוננת להינשא. ביום 8.8.2008 בשעות אחר הצהריים, לאחר שג'ומעה הודיע למתלוננת שהיא תתחתן באותו היום עם בן דודה, מוחמד עלענעמי מכסייפה, הסיע ג'ומעה את המתלוננת לכסייפה ובדרך אסף את העורר. מספר שעות לאחר מכן השיאו את המתלוננת לבעלה.

2.

עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצר החמישה עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. ביום 1.1.2009 קבע בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' הנשיא י' פלפל) כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לעורר וכי קיימת לגביו עילת מעצר בשל מסוכנות. ביום 29.3.2009, לאחר הגשת תסקיר מעצר בעניינו של העורר (להלן: התסקיר הראשון ), הורה בית המשפט המחוזי על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בקובעו שוב כי ישנן ראיות לכאורה לביסוס המעשים המיוחסים לו בכתב האישום ובדחותו את ההמלצה החיובית של שירות המבחן בעניינו. ערר שהגיש העורר התקבל ביום 20.4.2009 על-יד בית משפט זה (כב' השופט ח' מלצר) במובן זה שהתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לשם קביעת תנאים לשחרורו של העורר "לחלופת מעצר מהודקת". בית משפט זה קבע בהחלטתו כי המקרה דנן הוא מן המקרים החריגים בהם החולשה בראיות המשיבה במהלך הדיונים בתיק העיקרי משפיעה על המשך הליך המעצר במובן זה שיש לשחרורו לחלופת מעצר. עוד קבע בית משפט זה כי יש להתחשב בכך שתסקיר המעצר בעניינו של העורר היה חיובי אך בשים לב לחומרת העבירות המיוחסות לעורר על חלופת המעצר לכלול את התנאים המגבילים הבאים: מעצר בית מלא בפיקוח משמורנים ראויים; איזוק אלקטרוני; איסור יציאה מן הארץ; ערבויות כספיות גבוהות; איסור על יצירת קשר כלשהו עם המתלוננת ועדי התביעה והרחקתו הגיאוגרפית של העורר מאיזור ביצוע העבירות ומן המעורבים האחרים.

3.

לאחר דיון שהתקיים ביום 26.4.2009, הורה בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' הנשיא י' פלפל) ביום 28.4.2009 על שחרור העורר בתנאים הבאים: העורר ישהה במעצר בית מלא בקלנסוואה, בביתו של מר עלי אבו עינאם ובפיקוחו וכן בפיקוחו של מר נאיף אבו עינאם; נגד העורר יוצא צו איסור יציאה מן הארץ; ערבות עצמית וערבות של המפקחים לעיל על-סך 50,000 ש"ח כל אחד ואיסור על העורר ליצור קשר עם המתלוננת ועם יתר עדי התביעה והנאשמים. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין בהחלטתו כי אף שבית משפט זה הורה בהחלטתו מיום 20.4.2009 על כך שהעורר יאזק באיזוק אלקטרוני לא ניתן לעשות כן בשל חוסר תקציב וכפי העולה מהוראה שניתנה בענין זה על ידי מנהל בתי המשפט. לפיכך, הורה כי באותו שלב ניתן לשחרר את העורר ללא איזוק אלקטרוני אך הוסיף והורה למשיבה להגיש הודעה מעדכנת בסוגיית האיזוק.

4.

ביום 10.5.2009 הגישה המשיבה בקשה לקביעת מועד להמשך הדיון בעניינו של העורר בה טענה כי מבירור שערכה עם הגורמים האחראיים עולה שניתן להורות על איזוק אלקטרוני. למחרת הגיש העורר מצידו בקשה לצאת מקלנסוואה לבאר-שבע, שם לדבריו, מצוי מרכז עסקיו וזאת כל יום בין השעות 06:00-18:00. הדיון בשתי הבקשות אוחד, וביום 26.7.2009 דחה בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' הנשיא י' פלפל) את בקשת העורר לשינוי בתנאי שחרורו וקבע כי יש לאזוק את העורר באיזוק אלקטרוני, לאחר שהוגש לו תסקיר נוסף מטעם שירות המבחן בעניינו של העורר (להלן: התסקיר השני ). בהחלטתו ציין בית המשפט המחוזי כי בקשת העורר הוגשה ביום 11.5.2009 כשבועיים בלבד לאחר שניתנה ההחלטה מיום 28.4.2009 בעניין תנאי החלופה וכי לא היו בה טענות "שלא היו באמתחתו של המבקש [העורר] במועד הדיון בבית המשפט העליון ובפני ביום 26.4.2009 [...]". עוד קבע בית משפט קמא כי בתסקיר השני צוין שהמתלוננת הנמצאת במרכז הארץ שוקלת לחזור לדרום וקיימת סכנה לחייה אם יתאפשר לעורר לצאת ולבוא ממעצר הבית בו הוא נתון, בהדגישו כי לא מתקיימות כל נסיבות חדשות בעניינו של העורר, וכי עניין פרנסתו היה ידוע גם בעבר בהוסיפו כי "עסקו חי ונושם ומאויש על ידי אחיו" וכי אין מניעה מצד העורר לנהל את עסקיו דרך הטלפון וליתן הנחיות מרחוק. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי בשים לב לסכנה הנשקפת לחיי המתלוננת ולאור חומרת העבירות והראיות שעדיין מיוחסות לעורר אין לאפשר לו לשוב לאזור מגוריו לעבודה או לחלופת מעצר בית. בית המשפט הפנה בהקשר זה להחלטת בית משפט זה מיום 20.4.2009 בה נקבע מפורשות כי אחד התנאים לשחרור העורר הינו הרחקה גיאוגרפית כאמור, וכי היעתרות לבקשת העורר משמעה שינוי החלטת בית המשפט ללא צידוק מבוסס. אשר לאיזוק האלקטרוני קבע בית משפט קמא כי העורר היה מודע לנושא זה כתנאי לשחרורו, כי האיזוק היה חלק מן האיזון שערך בית משפט בהחלטתו מיום 20.4.1009, וכי אין שיקולים או נסיבות המצדיקות את שינוי ההחלטה. לפיכך דחה בית משפט קמא את בקשת העורר לשינוי תנאי שחרורו והורה על תוספת של איזוק אלקטרוני.

5.

בערר שבפניי טוען העורר כי ניתנו בעניינו שתי חוות דעת חיוביות על-ידי שירות המבחן בהן לא הומלץ על איזוק אלקטרוני, ובחוות הדעת השנייה אף המליץ שירות המבחן על יציאת העורר לעבודה ועל חזרתו לביתו כאפשרות מועדפת. עוד טוען העורר כי בדיון שהתקיים בפני בית משפט קמא סבר נציג המשיבה עצמו כי אין כל טעם מעשי והגיוני באיזוק העורר כיום, ובית משפט קמא הורה לשירות המבחן לבדוק את שאלת איזוק העורר ויציאתו לעבודה ומשניתנה חוות-דעת, כך לטענתו, אין מקום להתעלמות בית המשפט מן ההמלצה. עוד טוען העורר כי ישנה חשיבות לחלוף הזמן, כי קשריו עם לקוחותיו מנותקים, כי אין לו אפשרות לשקם את עסקיו "בשלט רחוק" וכי יש בכל אלה משום שינוי נסיבות. עוד טוען העורר כי שירות המבחן ציין אף הוא את הפגיעה הכלכלית שנפגע העורר אשר נקלע לחובות ויש סכנה להתפרקות עסקו. לפיכך לא ברור על מה ביסס בית משפט קמא את קביעתו כי עסקו של העורר "חי ונושם" ומאויש על-ידי אחיו וכי העורר יכול לנהל את עסקיו דרך הטלפון בהנחיות מרחוק. העורר טוען כי בית המשפט קמא ראה עצמו כבול להחלטת בית משפט זה מיום 20.4.2009 אף שמדובר בהליך

של עיון חוזר. עוד טוען העורר כי שגה בית המשפט קמא בכך שלא התייחס לכרסום המהותי שחל בראיות נגדו ולכשלי חקירה בתיק. לבסוף טוען העורר כי ההחלטה על איזוקו האלקטרוני אינה מובנת ואינה סבירה לאור העובדה שסלמאן שוחרר לפני למעלה מחצי שנה ללא איזוק.

6.

המשיבה מצידה סומכת ידיה על החלטת בית משפט קמא וטוענת כי המסוכנות הנשקפת מן העורר לחיי המתלוננת, ששבה לפני כחודש להתגורר בדרום, עודנה מוחשית מאד כי אין להסכים לכל הקלה נוספת בתנאי מעצרו של העורר, וכי כבוד השופט ח' מלצר בהחלטתו מיום 20.4.2009 ציין כי גרסת המתלוננת באשר לאיום העורר על המתלוננת באמצעות החפץ הבוער בצריף העץ הייתה עקבית. המשיבה מוסיפה וטוענת כי ערך חייה של המתלוננת חשוב מן הערך הנטען על-ידי העורר באשר לשמירה על מקור פרנסתו, כי גם לדברי העורר אחיו פוקד את העסק וכי אין לסטות מהחלטת כבוד השופט ח' מלצר לפיה העורר יאזק באיזוק אלקטרוני כתנאי לשחררו לחלופת מעצר. המשיבה ציינה בדיון בפניי כי למעט חסן, החשוד גם באינוס בנסיבות מחמירות, שאר הנאשמים בפרשה נשוא כתב האישום אכן שחרורו לחלופת מעצר אך כך גם העורר. לסוף טוענת המשיבה כי קבועים ארבעה מועדי הוכחות בתיק העיקרי לחודש ספטמבר הקרוב לשמיעת פרשת ההגנה שכבר החלה וכי בסמוך לאחר מכן צפוי המשפט להסתיים.

7.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים שוכנעתי כי דין הערר להידחות. המסוכנות הנשקפת מן העורר לחיי המתלוננת ושלומה, אינם מאפשרים הקלה בתנאי מעצר הבית כפי שאלו נקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי ביום 28.4.2009 בעקבות החלטת בית משפט זה מיום 20.4.2009 המשקפת את האיזון הראוי בין השיקולים השונים הרלוונטיים לעניין ובהם הצורך בהרחקתו של העורר מאזור הדרום שם בוצעו העבירות ושם שוהה המתלוננת כיום. בקשת העורר לעיון חוזר הוגשה שבועות ספורים לאחר הינתן ההחלטות האמורות ובלא שחל שינוי נסיבות כלשהו שהיה בו להצדיק את הגשתה. על כן בצדק נדחתה הבקשה על-ידי בית משפט קמא. תוצאה זו נכונה וראויה היא גם עתה נוכח השלב המתקדם ביותר בו מצוי הדיון בתיק העיקרי העומד בפני סיום ונוכח הצורך להגן על חייה ועל שלומה של המתלוננת.

אשר על כן, הערר נדחה. ככל שניתן להתקין איזוק אלקטרוני כיום במקום הימצאו של העורר, יש לעשות כן.