בבית המשפט העליון
בש"פ
6330/10
בפני:
כבוד השופט נ' הנדל
המערער:
עמי כהן
נ
ג
ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על החלטת כב' הרשם גיא שני מיום 20.7.2010
פסק-דין
1.
מונח לפני ערעור על החלטת הרשם ג' שני מיום 20.7.2010 לפיה נדחתה בקשת המערער להאריך את המועד להגשת ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 3.3.2005 (השופט צ' גורפינקל ) אשר ניתן בת"פ 40255/04 (להלן: " גזר הדין "). בגדרו של גזר הדין האמור הושת על המערער, במסגרת הסדר טיעון, עונש מאסר בפועל בן חמש שנים, מאסר על תנאי וקנס בשיעור 750,000 ₪ - או שנתיים מאסר תמורתו. יודגש כי המערער סיים לרצות את עונש המאסר בפועל שהוטל עליו וטענותיו בבקשתו למתן ארכה מופנות נגד הקנס והמאסר שנקבע היה והקנס לא ישולם.
2.
ביום 20.7.2010 דחה הרשם את בקשת המערער להארכת מועד להגשת ערעור נוכח האיחור הניכר בהגשת ההליך הערעורי, עיקרון סופיות הדיון, ועקב העובדה כי המערער עצמו הסכים להסדר הטיעון. עוד ציין הרשם כי ככל שהמערער מצוי במצוקה כלכלית שאינה מאפשרת את תשלום הקנס שהוטל עליו, יש באפשרותו להגיש בקשה לפי חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995 , על-פיו ניתן יהיה לפרוס או לדחות את תשלום החוב באם תתגלנה נסיבות אישיות מיוחדות.
3.
לטענת המערער יש לקבל את הערעור כך שיוארך המועד להגשת הליך הערעור על גזר הדין. נטען, כי המערער חולה במחלת הסכיזופרניה, והדבר גובה אף בחוות דעת מטעמו, אולם מצבו הנפשי לא הובא לידיעת בית המשפט או התביעה במסגרת ההליך הפלילי שנוהל נגדו. לטענתו, פנה כבר בשנת 2008 לסנגוריה הציבורית לצורך קבלת טיפול בעניינו, אך במסגרת נהלי העבודה והבדיקה של הסנגוריה התעכב הטיפול. עוד נאמר, כי אין לקבל את עמדת הרשם לפיה חוות הדעת הפסיכיאטרית המצביעה על מחלת המערער לא הוגשה מבחירה אישית שלו. לגישת המערער, בתקופה הרלוונטית כושר שיפוטו היה מעורער "על גבול אי הכשירות", ועל כן אין לראות בו אחראי לאי הגשת חוות הדעת בזמן. בנוסף טען המערער כי פניה למרכז לגביית קנסות אינה ישימה בעניינו.
4.
לגישת המשיבה על הערעור להידחות. לדידה, לא ניתן להיאחז בנימוק הנוגע לדרכי עבודתה של הסנגוריה כטעם המצדיק שיהוי של כמעט שנתיים במועד הגשת הבקשה. עוד נטען כי הרשם כבר בחן את נושא מצבו הנפשי של המערער וסבר כי העובדה שמצב זה לא גולה בזמן ניהול ההליך, אין בה כדי להתיר הגשת הערעור באיחור כה רב. בהמשך לכך נטען כי חוות הדעת הרפואית בדבר מצבו הנפשי של המערער הינה חוות דעת פרטית אשר לא עמדה למבחן בית המשפט. בנוסף טענה המשיבה כי המערער, אשר היה מיוצג בעת ההליך הפלילי, הסכים להסדר הטיעון וידע מה הסיכון הכרוך בכך שלא יעמוד בתשלום הקנס. עוד טוענת המשיבה, כי קבלת בקשת המערער יש בה משום פתיחה של הסדר הטיעון המוסכם. צעד שכזה עלול להתפרש לדעת המשיבה כמתן היתר לנאשמים להגיע להסדר טיעון, כאשר הם שומרים לעצמם את הזכות לחזור מהסכמתם בהמשך הדרך לאחר שכבר נגזר דינם.
5.
עיינתי היטב בהחלטת הרשם ולא מצאתי שנפלה בה כל טעות משפטית. העניין נשקל על היבטיו השונים תוך יישום הדין על נסיבות המקרה הקונקרטי. עם זאת, שקלתי אם אין מקום להתערב בכל זאת בנפסק לנוכח טענת המערער בדבר מצבו הנפשי בתקופה הרלוונטית והשלכת נתון זה על גזר הדין. אולם, אף בחינת טיעון זה לפרטיו תוביל למסקנה כי דין הערעור להידחות. הפסיכיאטר אשר בדק את המערער התייחס למצבו של האחרון וכתב כי הוא סובל ממחלת הסכיזופרניה, אך נמנע מלקבוע כי האחרון אינו אחראי למעשיו או שאינו כשיר לעמוד לדין. מסקנתו הייתה: "לא ניתן להערכתי לייחס למעשיו כוונה פלילית במובן המקובל". מעבר לחוות הדעת שנערכה על ידי הפסיכיאטר מטעם המערער, נבדק המערער במועדים שונים הסמוכים למתן חוות הדעת האמורה, ולא עולה מהם, ולו לכאורה, כי המערער פטור מאחריות פלילית, או כי אינו כשיר לעמוד לדין. זאת, מבלי להתעלם ממצבו. יובהר, כי על פי גזר הדין, המערער הינו רואה חשבון מוסמך אשר הורשע על פי הודאתו בגניבה ובקבלה במירמה של כספים שהגיעו לידיו מלקוחותיו תוך ניצול האמון שהוענק לו על ידם ועל ידי שלטונות מס הכנסה ומס ערך-מוסף. די לומר, כי המערער הורשע בכאלף עבירות על פי הודאתו, וכי באמתחתו נתפס סכום של כ-3.6 מיליון ₪, שהועבר לפיצוי נפגעי העבירות. העונש שנגזר על המערער כלל חמש שנות מאסר בפועל, אותן ריצה, וקנס בסך 750,000 ₪ או שנתיים מאסר תמורתו. כל מרכיבי העונש האמורים סוכמו במסגרת הסדר טיעון אותו כיבד בית המשפט המחוזי. על רקע האמור, ובהתחשב בכך שחלפו כחמש שנים ממועד גזר הדין, נראה שצדק הרשם כי אין מקום להאריך את המועד, הגם שמדובר בערעור על פסק דין בפלילים ולא באזרחי. כפי שצויין לעיל, החומר שהוגש, על תוכנו, אינו מבסס את קו הטיעון שהמערער מעוניין להעלות בערעור. באשר לקנס ולתקופת המאסר תחתיו, הרי שאלה סוכמו במסגרת הסדר טיעון, שאומץ על ידי בית המשפט המחוזי. באשר לקנס – אין לי אלא לציין, כפי שכתב הרשם, כי המערער רשאי לפנות למרכז לגביית קנסות על מנת לפרוש את תשלומי הקנס.
6.
בהינתן כל אלה, סבורני כי לא נפלה כל שגגה המצדיקה התערבות בפסק דינו של הרשם. הערעור נדחה. נוכח התוצאה אליה הגעתי, אין מקום להידרש לבקשה לעיכוב ביצוע הקנס, שהוגשה ביום 17.11.2010. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ניתן היום, ט"ז בכסלו
התשע"א (23.11.2010).
ש ו פ ט