בש"פ 6342/05פלוני נ. פלוני

בפניי הודעה לפי סעיף 2(ב) לחוק בתי-דין דתיים (מניעת הפרעה), תשכ"ה-1965 (להלן – החוק).

1.בפני בית הדין הרבני האזורי בבאר-שבע (הדיינים א' איגרא, ג' שריון, א' דרשביץ) מתנהל סכסוך גירושין בין המבקש למשיבה. במהלך הדיון (ביום 30.6.05), התפרע המבקש באולם בית הדין. בשל כך החליט בית הדין הרבני לאסור את המבקש לתקופה של 14 ימים, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 2(א) לחוק. הודעה בדבר העונש נמסרה בהתאם לסעיף 2(ב) לחוק, ובעקבותיה החלטתי לקיים דיון (ביום 5.7.05).

2.מפרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני עולה תמונה קשה. כפי שמצוין בפרוטוקול, שעל אמיתותו לא הייתה מחלוקת, המבקש החל לצעוק במסדרונות בית הדין עוד בטרם היכנסו לאולם, כי אינו מוכן לתת גט "עד לעולם הבא". בפתח הדיון הוא נתבקש על-ידי בית הדין להציג תעודת זהות, אולם סירב לעשות כן. לאחר מכן המשיך בצעקותיו, על אף אזהרות בית הדין. בתגובה לאזהרות אלה אמר המבקש "אני מפה הולך לכלא, לא אכפת לי". לאחר מכן הוא התיישב על ריצפת האולם וצעק "אני יושב פה תעשה מה שאתה רוצה", ואף קרא לדיינים שקרנים. למרות אזהרות נוספות, המשיך המבקש להתפרע, עד שלבסוף הוצא בכוח מאולם בית הדין ונאסר.

3.בדיון בפניי נמסר לי על הסכסוך בין בני הזוג. מסתבר, כי בני הזוג פרודים כבר שבע שנים, כאשר עילת הפרידה הנטענת מצד המשיבה עניינה באלימות המבקש כלפיה. למרות הוראת בית הדין הרבני על חיוב בגט, נמנע המבקש מלתיתו. בדיון בפני בית הדין הביעה האישה את פחדיה כי המבקש ירצח אותה וכי "יהיה אסון". מפי הטוען הרבני שמייצגה בפני בית הדין אף נמסר כי האישה מפוחדת מהדיונים עצמם, כאשר בכל דיון המבקש מתפרע וצועק. לדבריו, אין זו הפעם הראשונה בה הוטל עונש מאסר על המבקש, אלא שבפעם הקודמת הסכים בית הדין לבטל את העונש. בתגובה לדברים אלה, דחה המבקש את הטענות בדבר אלימות והצהיר כי הוא אוהב את אשתו ומבקש שלום בית. הוא אף הצהיר על נכונותו לשבת בבית הסוהר עד סוף חייו.

4.המסגרת הנורמטיבית קבועה בסעיף 2 לחוק, וזו לשון ההוראה:

" איסור הפרעה

2.(א) אדם העושה אחד המעשים שלהלן בעת דיוני בית הדין, באולם בית הדין, בלשכתו של דיין, קאדי או קאדי מד'הב או סמוך למקום הדיון, רשאי בית הדין לצוות על הרחקתו, ורשאי הוא, לאחר שהתרה באדם להימנע מהפרעה והוא לא שעה להתראה, להענישו על אתר בקנס או במאסר עד שלושה חודשים:

(1) מתנהג בדרך של אלימות או איומים או בדרך פרועה או מבישה;

(2) מקים רעש כדי להביע הסכמה או אי הסכמה לפעולה משפטית או להחלטה של בית דין;

(3)מאיים על פקיד בית הדין או מפריע לו בצורה אחרת למלא תפקידו;

(4) מפריע בדרך אחרת לדיוני בית הדין."

כפי שעולה מפרוטוקול הדיון ומדברי הצדדים בדיון לפניי, המבקש קיים בהתנהגותו את תנאי סעיף 2(א) לחוק. הוא התפרע באולם בית הדין הרבני, הוא צעק והפריע לדיינים למלא תפקידם. הוא קרא להם שקרנים. מעשיו פורטו בפרוטוקול בפירוט הנדרש (השוו בש"פ 2022/98 רידר נ' אוחיון , פ"ד נב(2) 86, 94). המבקש הוזהר על-ידי בית הדין כי הוא צפוי לעונש, ואף היה מודע לאפשרות זו כאשר הצהיר על נכונותו להישלח למאסר. אכן, תנאי לאפשרות הענישה הוא בהתראת הצד המפר שהובאה לידיעתו. רישום בעניין זה חייב להופיע בפרוטוקול, ובענייננו הוא אכן מופיע (ראו והשוו בש"פ 2914/93 דראק נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 1362/96 טורנהיים נ' בית הדין הרבני (לא פורסם)). נחה דעתי כי בית הדין הרבני לא חרג מסמכותו עת שהטיל את עונש המאסר.

5.עם זאת, סמכות לחוד, ושיקול דעת לחוד. נראה לי כי הסנקציה שהוטלה היא מעבר למידה הדרושה. גם בעניין זה, כבעניינים אחרים, על "בית הדין לפעול על פי עיקרון המידתיות. יש לבחור בסנקציות מתונות, ולהעלות במדרגות, עד לאותה סנקציה המבטיחה את מטרת הענישה והפוגעת במפריע במידה הפחותה" (ראו והשוו בש"פ 6057/95 אוריאל נ' בית הדין הרבני האזורי אשדוד (לא פורסם)). נראה לי כי הטלת סנקציה של שבועיים מאסר, היא מעבר למידה הדרושה במקרה דנן. החוק לא נועד לתת מענה לבעיות עגינות ואלימות במשפחה, והוא מוגבל לענישה בגין הפרעה לדיוני בית הדין. לפיכך, אין מקום, במסגרת החוק, להביא בחשבון שיקולים שעניינם במסוכנות המבקש כלפי אשתו או סירובו ליתן גט.

6.התוצאה היא כי יש לשנות את החלטת בית הדין הרבני. אני מעמיד את עונש המאסר שהוטל על המבקש על שבוע ימים, כך ששחרורו יחול היום (6.7.2005). יתרת ימי המאסר, שבעה במספר, יהיו לריצוי על תנאי, והתנאי הוא שהמבקש לא יעשה מעשה אסור על פי הוראת סעיף 2 לחוק בתי-דין דתיים (מניעת הפרעה), התשכ"ה-1965.