בש"פ 6347/97 חיים סעדי נ. ליאורה עמיר (סעדי)

1.המבקש והמשיבה 1 (להלן: המשיבה) היו בעבר זוג נשוי. הסכסוך נשוא הבקשה נוגע לדירה בה גרו יחדיו, וכעבור 12 שנות מגורים משותפים השכירוה לאחר, בעת היותם נשואים (להלן: "הדירה" או "הנכס"). בני הזוג נכנסו לגור בדירה כפולשים. הם שיפצו אותה והפכוה לראויה למגורים ובמקביל ניסו להסדיר את זכויותיהם בה עם רשויות מנהל מקרקעי ישראל, הוא המשיב 2. במהלך ניסיונות הסדרת הזכויות בנכס הסתכסכו המבקש והמשיבה. המשיבה המשיכה לפעול להסדרת הזכויות בנכס ואילו אחיו של המבקש דרש מן השוכר שהתגורר בדירה לפנותה. לאחר מכן עברה לגור בדירה בתו של האח והיא מתגוררת שם עד היום. במהלך הדברים קבעה ועדת דמי המפתח של המשיב 2 כי היא מכירה במשיבה כבעלת הזכויות בנכס ומעניקה לה אישור להתגורר בנכס ואף לרוכשו מן המשיב 2. בהליכים שנפתחו בין השניים ביחס לזכויות בנכס, נתן המבקש תצהיר בו הצהיר כי דירה זו היא של משפחתו משנת 1948 ובה גרו אחיו לפרקים, ולכן, גם כעת, הזכויות בה הן של משפחתו ואינן של המשיבה או שלו.

2.בבית משפט השלום (כב' השופט זילברטל בה.פ. 592/95) זכתה המשיבה בתביעתה. נקבע כי החלטת ועדת דמי המפתח תקפה ומחייבת וכי למבקש ולמשפחתו אין כל זכות בנכס. בפסק דינו קובע בית המשפט, על סמך תצהיר המשיב 2, כי השתלשלות האירועים היתה כזו, לפיה הנכס אליו נכנסו לגור המבקש והמשיבה, היה נכס נטוש. הוא שימש עד אמצע שנות ה- 60 בחלקו למגורים של אדם מסוים וחלקו כבית כנסת ומאוחר יותר שימש כמחסן. לאחר מכן פלש אחד מאחיו של המבקש והתגורר בנכס, אך הוא או המשפחה לא פעלו לרכישת הזכויות בו. רק בשנת 1976, עת פלשו המבקש והמשיבה לנכס, הם החלו לפעול בהתמדה להסדרת זכויותיהם, כאשר הפעילה העיקרית לשם כך היתה המשיבה. בית משפט השלום מצא סתירות רבות ואי אמיתות בתצהירי המבקש ובני משפחתו שהיו כולם צד לאותה תביעה ועל סמך קביעות עובדתיות אלו, נתן תוקף להחלטת ועדת דמי המפתח, בה לא ניתנו זכויות בנכס למבקש. בית משפט השלום התייחס לשאלת זכויות המבקש בנכס ושלל אפשרות זו. בית המשפט קבע כי המבקש בחר לתמוך בעמדת בני משפחתו, כפי שהובעה על ידו בתצהיר הנזכר לעיל, שנתן בהליך קודם, על פיה אין לו ואין למשיבה זכויות בנכס ומכאן הסיק שהסתלק מתביעתו לזכויות בדירה.

3.המבקש ערער לבית המשפט המחוזי (ע"א 1217/96; כב' השופטים מ' שידלובסקי- אור, ע' קמא וע' חבש), אך ערעורו נדחה. בית המשפט המחוזי אימץ את קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום אשר "בוססו היטב ונומקו בהרחבה". בית המשפט המחוזי דחה את הטענות בדבר זכויות משפחת המבקש בנכס מן הטעם שלא היו בעלי כל זכות בו מלכתחילה וכי נכונות המשיב 2 להסדיר את הזכויות בו מבוססת על השבחת הנכס על ידי המבקש והמשיבה, בהיותם בני זוג. בית המשפט גם לא מצא מקום להתערב בהכרעת הערכאה הראשונה בשאלת הזכויות בנכס.

4.בבקשה שבפני המבקש מציג שאלה משפטית אחת בלבד והיא שאלת זכותו בנכס. לטענתו, הוא זכאי לפחות למחצית הזכויות בנכס מכיוון שהיה שותף למשיבה בהשבחתו והתגורר בו עימה. לטענתו, לא ניתן היה לקבוע על סמך תצהירו בדבר היעדר הזכויות בנכס לו או למשיבה, כי ויתר על זכויותיו, משום שכוונתו היתה כי הזכויות הן למשפחתו ואת תצהירו זה נתן משום ש"לא רצה לבגוד במשפחתו ולכן לא רצה לתת יד למעשי המשיבה".

5.המשיבה בתגובתה פורסת את השתלשלות האירועים שהביאה את הצדדים עד הלום. המשיבה טוענת כי אין לנתק את השאלה המשפטית האחת שמציג המבקש מן המסכת העובדתית הכוללת וכי בחינה כוללת זו תוביל לדחיית הבקשה על הסף.

6.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמסמכים שבפני, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. הסוגיה שבפני אינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). בית משפט השלום אכן פסק על סמך היריעה הרחבה שהוצגה בפניו ובית המשפט המחוזי, בפניו טענו הצדדים בהרחבה, לא מצא מקום להתערב בפסיקותיו. אף אני איני מוצא מקום לעשות כן. אציין כי מן הבקשה עצמה עולה כי אף המבקש עצמו מודע לכך שמקרה זה אינו נופל בגדר ההלכה הנהוגה כיום, בנוגע לבקשות ערעור מגלגול שני, אך הוא מבקש לתת לו את מבוקשו מכיוון שהמדובר בטעות בפסק דין אשר הצדק דורש את תיקונה. איני מוצא מקום להידרש לטענה אחרונה זו, שכן נסיבותיו של תיק זה אינן כאלו היוצרות טעות קשה או עיוות דין יסודי. הערכאות הקודמות נדרשו למכלול הנתונים העובדתיים והדיוניים ואין מקום להביא מכלול זה בפני ערכאה שלישית אך משום שהתוצאה אינה מניחה את דעתו של מי מן הצדדים.

7.כאמור לעיל, דין הבקשה להידחות. המבקש ישא בהוצאות המשיבה בסך 3,000 ש"ח.