בש"פ 6348/02 גרוטס משה נ. מדינת ישראל

הערר שלפניי הוגש מטעמם של שלושה נאשמים, משה גרוטס (להלן: גרוטס), מרדכי מזרחי (להלן: מרדכי) ודוד מזרחי (להלן: דוד), אשר ביחד עם ארבעה אחרים הועמדו לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה בכתב אישום משותף, והואשמו בעבירות של אינוס, עבירה לפי סעיף 345(ב)(3)+(4)+(5) וכן לפי סעיף 345(א)(1)+(4)+(5) לחוק העונשין התשל"ז-1977, מעשה סדום עבירה לפי סעיף 347(ב) לחוק העונשין, וכליאת שווא עבירה לפי סעיף 377 לחוק העונשין. לאחר הגשת כתב האישום נתבקש מעצרם של כל הנאשמים עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי (השופטת ש' וסרקרוג) בהחלטה מפורטת ומנומקת ציווה על מעצרם עד תום ההליכים, של חמישה מן הנאשמים ובהם העוררים, ושיחרר בתנאי חלופה שניים מהם. על החלטה זו הוגש הערר אשר נסב כולו על טענת הפלייה.

באת-כוחם של העוררים לא חלקה על קיומן של ראיות לכאורה היא אף ציינה כי לא הגישה ערר בשמו של נאשם 1 המיוצג על ידה, כיוון שחלקו היה ללא ספק גדול יותר מחלקם של האחרים במעשי העבירה המיוחסים להם. עם זאת טענה כי אין הבחנה של ממש בין הנאשמים ששוחררו לבין מרשיה העוררים. מטעם זה סבורה היא כי יש לשחרר את העוררים לחלופת מעצר.

הפרשה ביסוד האישום היא חמורה, וחושפת שורה של מעשי התעללות מינית בצעירה חולת אנורקסיה, הסובלת מהפרעות אישיות, ומתפקדת ברמה שכלית של פיגור קל, שסימני מצבה ניכרים עליה. המתלוננת התארחה בבית דודתה בקריית חיים, כאשר מקום מגוריה הקבוע במרכז הארץ. כתב האישום מתייחס לשלושה אירועים שונים שהתרחשו ברצף במשך שלושה ימים. לפי המתואר בכתב האישום, באירוע הראשון השתתפו נאשם 1 וגרוטס. השניים פגשו את המתלוננת, ולאחר הכרות קצרה הציע לה נאשם 1 להצטרף אליו לטיול קצר. למרות בקשת המתלוננת לחזור על עקבותיה, מנע הנאשם 1 מהמתלוננת לחזור, התקשר לגרוטס וביקש אותו להצטרף אליהם. הנאשם 1 וגרוטס הכניסו את המתלוננת לרכבו של גרוטס, ושניהם אנסו אותה שם. האירוע השני התקיים בערב שלאחר מכן. נאשם 1 איים על המתלוננת כי עליה להיפגש עמו ועם גרוטס, ובהשפעת האיומים נעתרה המתלוננת להזמנה. הם לקחו את המתלוננת לחורשה כשאליהם הצטרף אדם נוסף, הוא הנאשם 3, ושם אנסו השלושה את המתלוננת. למחרת היום התרחש אירוע נוסף שתואר על ידי בית המשפט קמא כאירוע המרכזי. אירוע זה התרחש בדירתו של מרדכי, ובו היו מעורבים כל הנאשמים. הרוח החיה היו הנאשם 1 וגרוטס, אשר התקשרו אל המתלוננת וציוו עליה באיומים לרדת מהדירה בה שהתה. המתלוננת אשר חששה מהאיומים והלחצים שהופעלו עליה באותו יום ובאירועים הקודמים ירדה ונכנסה לרכב. הנאשמים הסיעו את המתלוננת לביתו של מרדכי, שהוא בית בודד הנמצא באזור חשוך ושומם. סביב הבית הסתובבו כלבים, וביניהם כלב רוטווילר. המתלוננת הובלה על-ידי נאשם 1 וגרוטס לחדר סגור בדירה. בשלב מסויים הצטרפו יתר הנאשמים, וכולם ללא רחמים אנסו את המתלוננת בצוותא, ביחד וכל אחד לחוד, וביצעו בה מעשי סדום. הם בעלו את המתלוננת בברוטליות ובצורות שונות, אשר תיאוריהם מעוררים חלחלה. המתלוננת בכתה, צעקה לעזרה והתחננה כי הנאשמים יעזבו אותה, אך אלה לא שמעו לתחנוניה, ולא חדלו ממעשיהם. לפי הנטען בכתב האישום, נאשם 1 אמר למתלוננת שהיא יכולה לצעוק ורק הכלבים ישמעו אותה. המתלוננת אף לא הצליחה בנסיונה לברוח מהנאשמים, מכיוון שדלת הבית היתה נעולה. מעשיהם של הנאשמים פסקו רק עקב דימום קשה שנגרם למתלוננת. כתוצאה ממעשיהם של הנאשמים אושפזה המתלוננת בבית חולים רמב"ם, שם אובחן קרע בנרתיקה.

לכאורה עולה מן הראיות כי התנהגות הנאשמים היוותה ניצול בוטה של מצבה הנפשי של המתלוננת וחוסר יכולתה להתנגד, אולם, כפי שציינה השופטת של בית המשפט קמא, עקב הברוטליות של המעשים הבינה גם המתלוננת, למרות יכולתה המוגבלת, מה נורא האירוע אותו חוותה, ואת זכותה להתנגד למעשה. לאחר ניתוח מפורט של הראיות ביחס לכל אחד מהמעשים המיוחסים לנאשמים עמדה השופטת קמא בפירוט על חלקו של כל אחד מהנאשמים בכתב האישום, ועל הראיות המצויות בתיק נגדו. על יסוד כל אלה ראתה השופטת קמא לאבחן בין שניים מהנאשמים לבין האחרים, והחליטה על שחרורם בתנאי חלופה. כנגד הבחנה זו טוענת באת-כוח העוררים.

לגבי השניים ששוחררו לחלופה קבעה השופטת קמא כי האחד מהם, נאשם 3 בכתב האישום, הודה בעבירה שבוצעה באירוע השני, אך לא לקח חלק באירוע השלישי, החמור מבין הארועים. לפיכך, לאור מידת מעורבותו סברה שיש לאבחן בינו לבין האחרים. עוד עמדה השופטת על כך שנאשם 6 בכתב האישום, הכחיש בכל שלבי החקירה את מעורבותו באירוע, ואף על פי שזוהה על-ידי המתלוננת במסדר זיהוי, ויש נגדו ראיות לכאורה, ראתה להבחין בינו לבין האחרים. בנימוקיה ציינה את הכחשתו של הנאשם ואת העובדה שדובר באחד משני אחים שהיה מעורב במעשה, ונראה כי סברה שלכאורה יש באלה כדי להחליש את עוצמת הראיות.

ניכר בהחלטתו של בית המשפט קמא כי בחן את הראיות היטב, ולכאורה קבע הבחנה של מדרג בין מידת המעורבות של הנאשמים השונים בעבירות המיוחסות להם. איני רואה כי יש להתערב בהבחנות שנקבעו על-ידי השופטת קמא. על פני הדברים נראה בבירור כי העורר גרוטס, היה שותף פעיל של נאשם 1 לכל אורך הדרך, השתתף בביצוע מעשי אונס בשלושת המקרים, נטל חלק באיומים על המתלוננת, ובהבאת הרכב לזירת העבירה. השופטת קמא קבעה כי קיימות ראיות לכאורה שהעוררים מרדכי ודוד, היו מעורבים באופן משמעותי באירוע השלישי, שהוא החמור באירועים. יודגש כי מרדכי הוא בעל הבית בו בוצעו המעשים הקשים. על פי הודעותיו של נאשם 1 היו הוא והעורר דוד בסוד התכנית לקיום מה שכונתה "האורגיה"; האחרים הצטרפו בשלב מאוחר יותר לתכנית. עוד עמדה השופטת על כך כי היו מעשים מיניים חמורים שביצע דוד בעת ובעונה אחת עם נאשם אחר, ויש גם עדות לפיה הוא זה ששם "סרט כחול" במהלך האירועים, שהתרחשו באותו חדר, כדי ללמד את המתלוננת כיצד עליה לנהוג. בנסיבות אלה נראה כי צדקה השופטת בקבעה כי חלקם של העוררים במעשים שהתרחשו היה רב יותר מחלקם של הנאשמים ששוחררו לחלופה. נוכח חומרת המעשים המיוחסים לעוררים, והאופן המשפיל והברוטלי שבו נהגו במתלוננת, ניתן לקבוע כי נשקף מהם סיכון ואין להשיג את תכלית המעצר על דרך של חלופה.

מטעמים אלה, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטה בעניינם של העוררים ודין הערר להדחות.