בש"פ 6353/07 פלוני נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' קיסרי ), שדחה ערר על החלטת בית המשפט השלום בחדרה (כב' השופט מ' גינות ) לעצור את העורר עד תום ההליכים.

1.

בכתב-אישום שהוגש נגד העורר לבית-המשפט המחוזי בחיפה יוחסו לו שני מעשי תקיפה ואיומים שבוצעו, לפי המיוחס, כלפי אשתו (להלן: המתלוננת ). בגדר האישום הראשון נטען, כי בתאריך 8.6.07 איים העורר על המתלוננת כי יהרוג אותה תוך שהוא מניף לעברה סכין. המתלוננת נמלטה יחד עם שני ילדיהם מביתם המשותף אל בית אחי העורר אולם גם שם לא מצאה מנוח מהטרדות העורר, שכן יום לאחר מכן, כנטען באישום השני, הגיע העורר לבית אחיו ואיים על המתלוננת תוך שהוא מניף מולה סכין. בהמשך, לפי הנטען, שרט העורר את המתלוננת בידה השמאלית באמצעות הסכין וגרם לה חבלה של ממש. בגין האמור יוחסו לעורר עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש ואיומים, עבירות לפי סעיפים 382(ג), 380 ו- 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום התבקש מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. ביום 1.7.07 הורה בית משפט השלום בחדרה על מעצרו של העורר, לאחר שקבע כי ישנה תשתית ראייתית לכאורית למיוחס בכתב האישום, וכי נשקפת מן העורר מסוכנות גבוהה לבני משפחתו. על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי בחיפה. ביום 12.7.07 דחה בית המשפט את הערר בקובעו כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה וכי די בעברו הפלילי המכביד של העורר כדי לבסס את הנחת המסוכנות. ביחס לחלופת המעצר שהוצעה – מעצר בית בבית אחות העורר – קבע בית המשפט קמא כי נוכח הנסיבות ועברו של העורר אין החלופה מספקת.

3.

מכאן הערר שלפני, בגדרו טוען בא-כוח העורר כי בית המשפט קמא לא נתן משקל ראוי לחולשות ולסתירות הקיימות בחומר הראיות בתיק. חולשות אלו מותירות, לטענתו, מסכת עובדתית שונה ומצומצמת מזו הכלולה בכתב האישום, ומצדיקות בחינת חלופת מעצר בעניינו של מרשו. בא-כוח העורר מוסיף וטוען, כי עברו הפלילי של העורר אינו שיקול בפני עצמו, אלא הוא חלק ממערך שיקולים רחב שעל בית המשפט לשקול בבואו להחליט על מעצר עד תום ההליכים. לבסוף טוען בא-כוח העורר, כי בית המשפט קמא פסל את חלופת המעצר שהוצעה, מבלי שבחן אותה ועמד על טיבה.

מנגד טוענת המדינה, כי עובדת קיומם של האירועים האלימים אינה שנויה במחלוקת, כי הראיות לחובתו של העורר מעלות תמונה מדאיגה של שימוש חוזר ונשנה באלימות ובאיומים כלפי המתלוננת, וכי עילת המסוכנות מתקיימת נוכח עברו הפלילי האלים של העורר ונוכח הסכנה הברורה לשלומה של המתלוננת ולשלום ילדיה. נוכח האמור סבורה המדינה כי אין מקום לשחרור בערובה בחלופת מעצר, בנסיבות המקרה.

4.

לאחר שקילת טיעוני הצדדים, ולאחר שעיינתי בחומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. בא-כוח העורר שב והעלה את טענותיו בדבר עצמת הראיות לכאורה. כידוע, בעת בחינת התשתית הראייתית הקיימת לצורך גיבושה של עילת מעצר, על בית המשפט לבחון האם תספקנה הראיות שהוצגו לפניו, אם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148). בית-המשפט אינו נדרש, בשלב בו אנו מצויים, לבחינת מהימנות ההודעות המובאות בפניו.

5.

בענייננו, דומה שהמתלוננת ניסתה בכל מאודה להימנע מן הפנייה לרשויות, על אף שמעדותה ומראיות נוספות בתיק (כגון עדות אשת אח העורר ובנה) נראה כי אין זה המקרה הראשון בו תקף אותה העורר. גם באירוע הנוכחי פנתה המתלוננת זמן מה אחר שמסרה תלונתה למשטרה וביקשה לסגור את התיק, בטענה שכל שביקשה הוא סיוע רפואי נפשי לבעלה. עם זאת, עיון בחומר הראיות מעלה לכאורה מסכת קשה של אלימות ואיומים הנהוגים דרך קבע בביתו של העורר. התהיות שהעלה בא-כוח העורר מצויות בשולי גרסת הבסיס שהציגה המתלוננת, ואין בהן כדי לפגוע בתשתית הראייתית הלכאורית, אותה היא מקימה. עזיבת המתלוננת את ביתה יחד עם ילדיה ומעברה לבית אחי העורר מחזקת את גרסתה אודות קיומו של האירוע הראשון. עצם קיומו של האירוע השני שפורט בכתב האישום עולה הן מעדות המתלוננת והן מעדויות הנוכחים הנוספים במקום. עוד יצוין, כי שאלת השימוש בסכין אינה נסתרת באופן חד משמעי. מכל מקום, השימוש בסכין, על אף היותו נסיבה מחמירה, אין הוא יסוד בלעדיו אין לצורך הוכחת העבירות המיוחסות לעורר. שוכנעתי, אפוא, כי קיים פוטנציאל ראייתי המבסס סיכוי סביר להרשעת העורר בעבירות המיוחסות לו.

6.

בשאלת קיומה של עילת מעצר, מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט קמא. פרט

לנסיבות החמורות המתוארות בכתב האישום, לעורר עבר פלילי עשיר בעבירות אלימות. מסוכנותו הינה בראש ובראשונה כלפי המתלוננת, אולם עברו מראה כי לא היסס לתקוף ולהשתמש באלימות גם כלפי אחרים לצורך השגת מטרותיו, ואין ערובה כי יימנע מלעשות זאת גם כעת. גם לאחר שעזבה המתלוננת את הבית, לפי המיוחס עקב תקיפתו אותה, לא הניח לה העורר והגיע לבית אחיו במטרה להוסיף ולהטרידה. עוד יצוין כי גם מצבו הנפשי של העורר, נוכח מחלתו בעבר וטענות המתלוננת בהקשר זה, מחמיר את המסוכנות הנשקפת ממנו.

לעניין חלופת המעצר – הרי שנוכח הנסיבות המתוארות לעיל, מהן עולה כי אלימותו של העורר איננה פוסחת אף על בני משפחתו, ומשמיאן להתרחק מן המתלוננת גם לאחר שברחה מביתם המשותף עקב אלימותו לכאורה – אינני מוצא כי יש בחלופה שהוצעה בכדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר.

סוף דבר, הערר נדחה. המשיב יישאר במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.