בש"פ 6354/02 עבד אל קרים בן אחמד אדריס אגבריה נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב-אישום בבית-המשפט המחוזי בחיפה בגין עבירות נשק, נסיון לחבלה בכוונה מחמירה, יריות באזור מגורים ואיומים. לפי המתואר בכתב-האישום, פגש העורר במתלונן בשכונת מגורים באום אל פחם, ובין השניים פרץ דין ודברים במהלכו שלף העורר סכין יפני (להלן: הסכין) וניסה לדקור באמצעותה את המתלונן. לאחר מכן, שלף העורר אקדח שהחזיק ברשותו ללא היתר וכיוונו לעבר המתלונן. אחרים שהיו בקירבת מקום תפסו את העורר, ובמהלך ניסיון ההשתלטות עליו, נורתה על-ידי העורר ירייה באויר. בסמוך לאחר מכך, איים העורר על אחד מאלה שתפסו אותו, כי יהרוג אותו כיוון שעזר למתלונן.

ביום 8.7.02 נענה בית-המשפט המחוזי בחיפה (השופט ע' גרשון) לבקשת המדינה, והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו, קבע בית-המשפט קמא כי יש בידי המאשימה ראיות לכאורה להוכחת הנטען בכתב-האישום. בית-המשפט ציין כי בהודעות המשטרתיות שבתיק החקירה קיימות סתירות בתיאור האירוע נשוא האישום על-ידי עדים שונים, אולם קבע כי: "סתירות אלה בנסיבות העניין טבעיות לחלוטין...". בית-המשפט הוסיף כי נוכח חזקת המסוכנות שלא נסתרה בעניינו של העורר, ונוכח החשש לשיבוש הליכי משפט, קמה כנגד העורר עילת מעצר. בהתחשב בכך, קבע כי אין בשחרור בחלופה כדי להשיג את תכלית המעצר. על כך הערר שבפניי.

בא-כוח המשיב הצביע על סתירות בהודעות המתלונן במשטרה, וכן על העדר התאמה בתיאור האירוע בחקירה המשטרתית על-ידי עדים שונים. טענתו המרכזית בפניי היתה כי יש להסתפק בעניין מרשו בחלופת מעצר. מנגד, טען בא-כוח המדינה כי קיימות בעניינו של העורר ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב-האישום, וכי נוכח המסוכנות הנשקפת ממנו והחשש לשיבוש הליכי משפט, אין להסתפק בעניינו בחלופת מעצר.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר החקירה שהובא בפניי, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. בחקירתו במשטרה, הכחיש העורר את העבירות המיוחסות לו וטען כי לא היה במקום האירוע במועד הרלוונטי לאישום. אלא שבחקירה המשטרתית היו עדים שהעידו כי ראו את העורר במקום ובמועד נשוא האירוע. זאת ועוד; גירסתו של המתלונן בדבר תקיפתו על-ידי העורר בסכין ובאקדח, נתמכת בהודעותיהם המשטרתיות של מי שהיו עדים לאירוע, באופן המקים תשתית ראייתית לכאורית מספקת בשלב זה של ההליכים לביצוע העבירות המיוחסות לעורר. הסתירות בין ההודעות המשטרתיות של עדים שונים אינן משמעותיות, והן תתבררנה על-ידי הערכאה הדיונית אשר תשמע את העדים ותתרשם מעדותם באופן בלתי אמצעי.

אשר לעילת המעצר- קמה בעניינו של העורר חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו- 1996. חזקה זו לא נסתרה במקרה שלפניי. על-פי המיוחס לו, תקף העורר את המתלונן בסכין ובאקדח, ואף איים על אחר כי יהרגו. בנסיבות אלה, ונוכח העובדה שהאקדח טרם נמצא, נשקפת מן העורר סכנה שאיננה מאפשרת לשחררו בחלופת מעצר. כמו בית-המשפט קמא אף אני סבורה כי מתעורר חשש לשיבוש הליכי משפט, בהתחשב בכך שהעורר כיבס את החולצה שלבש בליל האירוע נשוא האישום על אף שנתבקש למוסרה למשטרה לשם בדיקת שרידי ירי, ונוכח האיומים שלכאורה השמיע באירוע נשוא האישום. בהתחשב בכך, אינני רואה להתערב בהחלטת בית-המשפט קמא לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

הערר נדחה.