בש"פ 6363/13 ראובן וולף נ. מדינת ישראל

1.

בפני בקשת רשות ערר על החלטתו מיום 20.9.2013 של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט א' ואגו ), אשר דחה ערר על החלטתו מיום 12.9.2013 של בית משפט השלום באשקלון (כב' השופט א' ברגנר ) שהורה על מעצרו של המבקש עד למתן החלטה בבקשה למעצרו עד לתום ההליכים, בין היתר לצורך הסתכלות בתנאי אשפוז (מ"ת 7571-09-13). דין הבקשה להידחות ללא צורך בקבלת תשובה.

2.

כנגד המבקש הוגש לבית משפט השלום כתב אישום המייחס לו עבירות של הטרדה באמצעות מתקן בזק, איומים והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. בד בבד הוגשה בקשה למעצרו של המבקש עד לתום ההליכים. בדיון מיום 2.9.2013 הורה בית משפט השלום על מעצרו של המבקש עד למתן החלטה אחרת ושלח את המבקש לבדיקה פסיכיאטרית בפני הפסיכיאטר המחוזי על מנת שייבחן את כשירותו לעמוד לדין. ביום 11.9.2013 ביקש סגן הפסיכיאטר המחוזי במחוז הדרום להורות על הסתכלות במסגרת אשפוז במחלקה סגורה, שכן לא עלה בידו להגיע למסקנה חד משמעית באשר לאחריותו הפלילית של המבקש ולמסוגלותו לעמוד לדין באמצעות בדיקה בלבד. בתום דיון שהתקיים ביום 12.9.2013, קבע בית משפט השלום כי קיימות ראיות לכאורה וכי נוכח האיומים ברצח שהשמיע המבקש כלפי המתלוננת קיימת גם עילת מעצר הנובעת ממסוכנותו הרבה של המבקש. בית המשפט הוסיף, כי ניתן היה להתרשם במהלך הדיונים מהאפשרות שהמבקש סובל מבעיה נפשית, ובהתחשב גם בעמדת הפסיכיאטר המחוזי, יש מקום לדחות את המשך הדיון לצורך קבלת חוות דעת. בית המשפט ציווה על הסתכלות במסגרת אשפוז במחלקה סגורה, הורה על המשך המעצר על להחלטה אחרת וקבע דיון ליום 24.9.2013.

3.

על ההחלטה הנ"ל הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי. טענתו המרכזית היתה כי לא היה מקום להורות על הארכת המעצר ועל הסתכלות במסגרת אשפוז במחלקה סגורה מבלי שנשקלה ונבחנה חלופת מעצר שפגיעתה במבקש חמורה פחות. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו וקבע, כי "בהינתן נסיבותיו של העורר ונסיבות העבירות לכאורה", החלטה על שחרור לחלופה צריכה להינתן לאחר "בדיקה יסודית ומושכלת". בית המשפט ציין כי המבקש הורשע בעבר בעבירות דומות, כי השמיע איומים קשים בנוכחות אנשי משטרה והתנגד למעצרו. למבקש גם רקע של אשפוז פסיכיאטרי, נתון המחייב לברר את מצבו הנפשי, ובחינת האפשרות לשחרורו לחלופת מעצר תעשה רק לאחר בירור זה.

4.

בבקשת הרשות לערור חוזר בא כוח המבקש על הטענה המרכזית שהעלה בפני בית המשפט קמא. לטענתו, השאלה העקרונית העולה בבקשה דנא היא, האם הצורך בבדיקת מצבו הנפשי של עצור מהווה כשלעצמו עילה למעצר או להמשך מעצר.

5.

לאחר עיון בבקשה על כל נימוקיה לא ראיתי לנכון להיעתר לה. מעבר לכך שהבקשה אינה מעלה כל סוגיה עקרונית או בעלת "השלכות רוחב", גם אין כל פגם בהחלטות הערכאות הקודמות לפיהן בטרם יוחלט האם יש מקום לשחרור המבקש לחלופת מעצר יש להשלים את בירור מצבו הנפשי. מהלך זה מתחייב על רקע מכלול הנתונים, לרבות עברו של המבקש, התרשמות בית משפט השלום ממצבו הנפשי ועובדות כתב האישום. ברי כי בגדר שיקולי בית המשפט באשר לאפשרות שחרור המבקש לחלופת מעצר, לרבות קביעת חלופה ספציפית, יש להביא בחשבון את שייאמר בחוות הדעת הפסיכיאטרית, שלא ניתן היה להשלימה אלא במסגרת אשפוזו של המבקש. לאחר שנקבע כי קיימות ראיות לכאורה בעניינו של המבקש ואף הוכח קיומה של עילת מעצר, ניתן להאריך את המעצר עד למתן החלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים לצורך עריכת בדיקות וברורים שונים, כפי שנעשה לא אחת כאשר בית המשפט מורה על קבלת תסקיר מעצר. אכן, בכל שלב חובה על בית המשפט לבחון האם ניתן להסתפק בחלופת מעצר, אך בנסיבות המקרה לא ניתן היה לאשר חלופה כאמור ללא מיצוי בחינת מצבו הנפשי של המבקש. עילת המעצר אינה נובעת מהצורך בבירור מצבו הנפשי של המבקש, כנטען בבקשה, אלא מסוכנותו. בירור מצבו הוא תנאי לבחינת האפשרות לשחרורו לחלופה. זאת ועוד – אין לעמדה, המבוטאת בבקשה, לפיה מדובר באשפוז כפוי עוד בטרם ניתן כנגד המבקש "צו מעצר כדין", על מה לסמוך. צו המעצר ניתן כדין, לאחר שנקבע כי מתקיימים התנאים למעצר עד לתום ההליכים. בנוסף הוחלט, כדין, כי בטרם תגובש סופית ההחלטה בבקשה למעצר עד לתום ההליכים, וכדי לאפשר בחינת חלופות מעצר (כמו גם בירור אחריות פלילית וכשירות לעמוד לדין) יש תחילה לקבל חוות דעת פסיכיאטרית, שלא ניתן לערכה אלא בתנאי אשפוז. לצורך כך קצב בית משפט השלום פרק זמן סביר וקבע דיון ליום 24.9.2013. גם אני, כבית המשפט המחוזי, איני מוצא שבהחלטתו זו נפל פגם כשלהו.

הבקשה נדחית.