בש"פ 6368/05 אלעד בן-שיטרית נ. מדינת ישראל

1.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, לפיה נדחה עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום ברמלה שלא להקל בתנאי שחרורו בחלופת מעצר על ידי ביטול חלקי של מעצר בית כדי לאפשר לו להמשיך ולשרת בצה"ל.

2.כנגד העורר ואדם נוסף הוגש כתב אישום בבית משפט השלום ברמלה בגין ביצוע עבירות של קשירת קשר לפשע, איומים, כליאת שווא, החזקת נשק, ותקיפה בנסיבות מחמירות. על פי עובדות כתב האישום, העורר ושלושה אחרים זימנו אליהם את המתלונן, אשר ניסה יום קודם לכן להתערב בתגרה בה היו מעורבים כדי להפריד בין הניצים. תוך שהם מאיימים עליו באקדח, הובילו הקושרים את המתלונן למכוניתם, והסיעוהו מן העיר לוד אל מושב אחיסמך. במהלך הנסיעה, הוכה המתלונן על ידי אחד הקושרים משסירב למסור את הטלפון הסלולרי שלו. עם הגעתם אל מושב אחיסמך, הובל המתלונן אל בית נטוש והוכה על ידי הקושרים מכות נמרצות שגרמו לפציעתו. בהמשך לכך, אויים המתלונן שוב על ידי אחד הקושרים באמצעות אקדח שכוון לעברו.

3.המדינה בקשה את מעצרם עד תום ההליכים של העורר ושותפו לכתב האישום. בית משפט השלום בחן את תשתית הראיות ומצא כי עוצמת הראיות מוקהית על ידי טענת האליבי שהעלה השותף לעבירות שנמצא לה חיזוק בעדויות שני עדים, וכן עקב בקשת המתלונן לחזור בו מתלונתו. משכך, הגיע למסקנה כי עוצמת הראיות הוקהתה גם לגבי העורר בענייננו. עם זאת מצא, כי קימות עילות מעצר בגין מסוכנות הנאשמים וכי קים חשש מהשפעתם על עדים, במיוחד כלפי המתלונן. לפיכך החליט ביום 2.3.05 על שחרור הנאשמים ובתוכם העורר ממעצרם למעצר בית, מחוץ לאיזור בו בוצעו העבירות המיוחסות להם.

העורר שוחרר למעצר בית מלא בבית משפחה בראשון לציון ובכפוף לערבויות כספיות, עיכוב יציאה מן הארץ, ואיסור על יצירת קשר עם המתלונן ועדים נוספים.

4.ביום 11.4.05, דחה בית משפט השלום בקשה של העורר לצמצם את מעצר הבית כדי לאפשר לו לבצע שירות צבאי בבסיס בו הוא משרת כחיל. הטעם שניתן לדחייה הוא כי סוג זה של מעצר הבית אינו מלווה בתנאי ערבות השגחה ופיקוח מלא על העורר במהלך שהותו בבסיס הצבאי. משכך, לא ראה בית המשפט מקום לאפשר שינוי זה של תנאי השחרור בערבות.

5.על החלטה זו ערר העורר לבית המשפט המחוזי. עררו נדחה. בית המשפט קבע כי השירות הצבאי אינו יכול לשמש חלופת מעצר. מדובר ביחידה צבאית פתוחה שאין מניעה לצאת ממנה והסדר המאפשר שירות צבאי בתנאים כאלה אינו מתיישב עם מטרות מעצר בית מלא.

6.על החלטה זו משיג העורר בפנינו. הוא טוען כי יש מקום לאפשר לו לשרת בצבא ולחזור מדי ערב למקום מעצר הבית. לדבריו, מעורבותו באישום מצומצמת ביחס, אין לו עבר עבר פלילי, ואין יחס הולם בין הטלת מעצר בית מלא עליו ועל שותפו לכתב האישום, שחלקו בביצוע העבירות היה כבד בהרבה, והוא בעל עבר פלילי.

המדינה מתנגדת לשינוי בתנאי חלופת המעצר. לדבריה, לא חל שינוי נסיבות המצדיק סטייה מתנאי חלופת המעצר על פי החלטת בית משפט השלום.

7.אין מקום להיענות לערר. החלטת בית משפט השלום בדבר חלופת המעצר ניתנה לאחר שקילה קפדנית של הראיות, ושיקלול שאר הנתונים לצורך בחינת חלופת המעצר. בית משפט השלום לא במקרה הגיע למסקנה כי יש הצדקה למעצר בית מלא של העורר. גם אם עוצמת הראיות קהתה אליבא דבית משפט השלום, עדיין העבירות המיוחסות למבקש ולנאשם האחר מצביעות הן על מסוכנות והן על חשש מהשפעה על עדים, במיוחד על המתלונן. מעצר בית מלא נועד לענות על עילות מעצר אלה. על רקע זה, יציאת המבקש לשרת בצבא על דרך שיגרה משמעותה, למעשה, ניטרול התכליות של מעצר הבית, ואיונה במידה רבה של חלופת המעצר. המבקש לא הצביע על סיבות טובות לסטות מחלופת המעצר שהוטלה, ולא כל שכן על עובדות חדשות, על שינוי נסיבות או על מעבר זמן ניכר מאז ניתנה ההחלטה המקורית בהקשר לסמכות לעיון חוזר בהחלטת מעצר כאמור בסעיף 52 לחוק המעצרים.

הערר נדחה.