בש"פ 6402/13 גהאד בושקאר נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 24.9.2013 (עמ"ת 39760-07-13; כב' השופט י' כהן ), אשר דחה את עררו של המבקש על החלטת בית משפט השלום בקריות מיום 23.9.2013 (מ"ת 50454-07-13; כב' השופט י' טורס ).

2.

ביום 28.7.2013 הוגש לבית משפט השלום כתב אישום כנגד המבקש וחמישה אחרים ועימו בקשה למעצר עד לתום ההליכים. האישום היחיד המיוחס למבקש, הוא הנאשם מס' 5 בכתב האישום, הוא האישום השלישי בגדרו נטען כי המבקש היה מעורב במכירת סם לסוכן משטרתי סמוי. במעשה זה היה מעורב גם הנאשם מס' 4 (להלן: ויסאם ). נטען, כי השניים הגיעו למקום המפגש עם הסוכן ברכב בו נהג המבקש. מחומר הראיות עולה כי הרכב רשום בבעלות ויסאם.

3.

ביום 6.8.2013 ניתנה החלטת בית משפט השלום בבקשה למעצר עד לתום ההליכים. באשר למבקש נקבע כי הראיות בעניינו אינן בעוצמה גבוהה, מאחר ונפלו פגמים במסדר הזיהוי בגדרו הוא זוהה על-ידי הסוכן. בנוסף למסדר הזיהוי שקל בית המשפט לחובתו של המבקש את העובדה שהוא מחזיק דרך קבע ברכב עימו הגיע, כנטען, למפגש עם הסוכן. לפיכך הוחלט שיש מקום לשקול בעניינו של המבקש חלופת מעצר "ככל שיהיה בה להבטיח מידה ראויה של ביטחון והכל בזיקה לעצמת הראיות".

הוסף, כי הראיות בעניינו של המבקש בעלות עוצמה רבה יותר מאלו שבעניינו של ויסאם, שכן זיקתו של המבקש לרכב גבוהה מזו של ויסאם. בנוסף, נוכח השוני בעברם של השניים, כשלמבקש עבר פלילי מכביד הכולל גם הרשעה בסחר בסמים בגינה ריצה מאסר, החליט בית משפט השלום לשחרר את ויסאם בכפוף להפקדה.

4.

בהמשך להחלטה הנ"ל, ולאחר שהוצגה לבית משפט השלום חלופת מעצר, הוחלט על-ידו, ביום 8.8.2013, לשחרר את המבקש בתנאים שכללו שהייה כל העת בצמוד לאחד משני מפקחים ו"מעצר בית" בחלק משעות היממה.

5.

הן המדינה והן המבקש עררו לבית המשפט המחוזי בחיפה על החלטותיו של בית משפט השלום בעניינו של המבקש (עמ"ת 15192-08-13; עמ"ת 15324-08-13). בדיון שהתקיים ביום 9.8.2013 בפני כב' השופט א' אליקים , הסכימו שני העוררים כי העררים יימחקו ועניינו של המבקש יוחזר לבית משפט השלום כשסוגיית מעצרו או שחרורו תיבחן לאחר שיוגש תסקיר מעצר. בפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי נרשם מפי בא-כוח המבקש, כי הוא מסכים שקיימות ראיות לכאורה "לפי הלכת זאדה ". בית המשפט הורה על מחיקת שני העררים והורה לשירות המבחן להכין תסקיר מעצר.

6.

תסקיר המעצר מיום 12.9.2013 לא כלל המלצה לשחרור המבקש נוכח התרשמותו של שירות המבחן שהמפקחים המוצעים יתקשו למלא את חובותיהם ונוכח מאפייני אישיותו של המבקש שמקימים סיכון להישנות התנהגות דומה בעתיד.

7.

בית המשפט השלום שב ודן בעניינו של המבקש ביום 23.9.2013. בהחלטתו שניתנה בתום הדיון ציין בית משפט השלום, כי נקודת המוצא בעניינו של המבקש היא קיומן של ראיות לכאורה בעוצמה מספקת לצורך מעצר עד לתום ההליכים. בית המשפט ראה להוסיף, כי החלטתו מיום 6.8.2013 ניתנה גם ביחס לויסאם, כאשר לגביו קיבל בית המשפט המחוזי את ערר המדינה בקבעו כי קיימות ראיות לכאורה שתספקנה למעצר עד לתום ההליכים, והוא אף הורה על מעצרו של ויסאם. לפיכך, ועל אף שערר המדינה בענין המבקש נמחק, "הקביעות שנקבעו בעניינו של [ויסאם] משליכות לענייננו של [המבקש] ומכאן שקיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה נגדו". על אמירה זו של בית משפט השלום יצא קצפו של המבקש, כמפורט להלן.

בית משפט השלום הורה לשירות המבחן לבחון חלופה חדשה שהציע המבקש וקבע דיון המשך ליום 15.10.2013.

8.

כאמור, המבקש סבור שלא היה נכון ללמוד לעניינו-שלו מההחלטות שהתקבלו לגבי ויסאם. הוא ערר על החלטת בית משפט השלום (עמ"ת 39760-09-13). ערר זה נדחה ביום 24.9.2014, ומכאן הבקשה דנא.

בדחותו את הערר ציין בית המשפט המחוזי, כי הדיון בעניינו של המבקש בבית משפט השלום עדיין לא הסתיים. לעניין הערכת הראיות הוסיף בית משפט קמא, כי סוגיה זו מסורה לשיקול דעת בית משפט השלום ואין מקום שבית המשפט המחוזי יתערב בכך "בשלב זה".

9.

בבקשה נטען, כי עניינו של המבקש מעלה שאלה עקרונית והיא, האם קביעותיו של בית המשפט בעניינו של נאשם אחד (בענייננו - ויסאם) בנוגע לעוצמת הראיות נגדו יכולות להשפיע על המסקנה בנוגע לעוצמת הראיות הקיימות לעניינו של נאשם אחר (המבקש). לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי כלל לא דן בטענה זו.

10.

דין הבקשה להידחות מבלי שיהיה צורך בתשובת המדינה. ראשית, המבקש אינו מעלה כל שאלה כללית, כל עניינה של הבקשה בהערכת עוצמת ראיות במקרה קונקרטי. שנית, אין כל קושי בדברי בית משפט השלום עליהם מלין המבקש. אין מדובר ביישום קביעות שנעשו לגבי פלוני על עניינו של אלמוני, אלא בניתוח הראיות המתייחסות לשני נאשמים שביצעו במשותף את המיוחס להם, והמכלול הראייתי נוגע לשניהם, כשקיימים קשרי גומלין בין עניינו של האחד ועניינו של השני. בהחלטה מיום 23.9.2013 התייחס בית משפט השלום לניתוח שערך בהחלטה מיום 6.8.2013 והנוגע למצב הראייתי בעניינו של המבקש לעומת זה שבעניינו של ויסאם, שלפיו עוצמת הראיות כלפי המבקש גבוהה במשהו מעוצמת הראיות כלפי ויסאם. והנה, לאחר שבית המשפט המחוזי קבע במסגרת ערר המדינה בעניינו של ויסאם כי הראיות שקיימות נגדו מספיקות לצורך מעצרו עד לתום ההליכים (בכפוף לבחינת חלופה ראויה), למד בית משפט השלום כי זו גם צריכה להיות המסקנה לגבי המבקש, לאחר שבית משפט השלום עצמו קבע כי עוצמת הראיות כלפיו גבוהה יותר. אין בניתוח לוגי-ענייני זה כל פגם.

לכל האמור אוסיף, כי בא-כוח המבקש הסכים לקיומן של ראיות לכאורה כלפי מרשו. לפיכך, ובהינתן גם עילת מעצר ברורה, לא נפל פגם בהארכת מעצר המבקש עד לקבלת תסקיר נוסף בעניינו. בהתחשב בכך שזו ההחלטה האופרטיבית הקיימת לעת הזו ולא היה כל מקום לשנותה אף אם היה ממש בטענת המבקש, מתחזקת המסקנה לפיה דין הבקשה להידחות.

מוטב היה לבקשה זו שלא היתה מוגשת והיא נדחית.