בש"פ 6406/04איסוג ספנייב נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט כבוב) בב"ש 91930/04 בה נדחה הערר על החלטה לפסול את רישיון הנהיגה של העורר עד לתום ההליכים במשפטו.

העורר נתפס בנהיגה בשכרות, כשרמת האלכוהול בדמו הנה פי ארבעה מן הרמה המקסימאלית המותרת. המדינה ביקשה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית משפט השלום לא מצא לנכון לעצור את העורר, אך ביוזמתו הורה על פסילת רישיון הנהיגה שלו עד לתום ההליכים במשפטו. באי כוח העורר הלינו על שבית המשפט הורה את אשר הורה בלי שנתבקש לכך. בית המשפט המחוזי דחה את טענתם, אך היא התקבלה בבית המשפט העליון. בעקבות כך הגישה המשיבה לבית המשפט לתעבורה בקשה לפסול את רישיון הנהיגה של העורר עד תום ההליכים בעניינו ובקשתה התקבלה (להלן: ההחלטה הראשונה). העורר לא השלים עם ההחלטה וערר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי החזיר את התיק לבית המשפט לתעבורה כדי שזה ידון בתשתית הראייתית. בית המשפט לתעבורה קבע כי ישנן ראיות לכאורה לכך שהעורר נהג בשכרות וחזר והחליט לפסול את רישיונו (להלן: ההחלטה השנייה). הערר על ההחלטה השנייה נדחה ומכאן הערר שלפני. בתקופת הביניים בין ההחלטה הראשונה לבין החלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את הערר על ההחלטה השנייה עוכב ביצוע ההחלטה.

באת-כוח העורר טענה כי העורר אינו מסוכן וכי בתקופה בה הוא החזיק ברישיון הנהיגה – בין ההחלטה של בית המשפט העליון בעררו לבין ההחלטה של בית המשפט המחוזי לדחות את הערר על ההחלטה השנייה, העורר אחז בהגה ודבר לא אירע. באת כוח העורר מלינה גם על כך שדיון בעניינו של העורר בבית המשפט לתעבורה נקבע לחודש אוקטובר.

סעיף 46 לפקודת התעבורה מאפשר לבית המשפט לפסול בעל רישיון שיש יסוד מספיק להאשימו בעבירות המנויות בו, ביניהן, העבירה של נהיגה בשכרות (סעיף 39 לפקודה), מהחזיק ברשיון עד לגמור בירור דינו. בית המשפט יעשה שימוש בסמכות זו כאשר נהיגתו של הנאשם מסכנת את הציבור (בש"פ 7399/00 לחמי נ' מדינת ישראל , תק-על 2000(3) 2245).

במקרה שלפנינו אני סבור שנהיגתו של העורר אכן מסכנת את הציבור. בידי המאשימה ראיות לכאורה לכך שהעורר עבר עבירה של נהיגה בשכרות, כאשר רמת האלכוהול בדמו הייתה גבוהה פי ארבעה מן הרמה המותרת. שכרות מכרסמת ביכולתו של נהג לשלוט ברכבו ומי שמתיר לעצמו לנהוג במצב כזה מעיד על עצמו שנהיגתו מסכנת את הציבור. מסוכנותו של העורר נלמדת גם מתוך כך שבעבר, כשנה לפני העבירה בה הואשם עתה, הוא הורשע בעבירה של סירוב להיבדק, סירוב המעיד על כך שנהג במצב של שכרות גם אז. התנהגותו של העורר מקימה אפוא חשש ממשי שאם ימשיך לנהוג הוא יסכן את שלומם וביטחונם של המשתמשים בדרך אשר זכאים להגנה מפני העורר ושכמותו (השווה בש"פ 9026/00 שכטר נ' מדינת ישראל , תק-על 2000(4) 29).

טענתה של באת-כוח העורר כי מסוכנותו של העורר הוקהתה לנוכח העובדה כי הוא נהג ברכבו משך למעלה משלושה חודשים בין ההחלטה של בית המשפט העליון לבין ההחלטה בערר על ההחלטה השנייה של בית המשפט השלום אינה מקובלת עליי.

מכאן שהחלטתו של בית-משפט השלום בדין יסודה ואין מקום להתערב בה.

הערר נדחה.