בש"פ 6407/00 מדינת ישראל נ. שמעיה מחדון

פרשת מעצרו של המשיב מצויה בפניי בגלגול שני. כשהגיעה הפרשה בגלגולה הראשון הובאה היא לדיון בפני עמיתי הנכבד השופט אנגלרד. בתום הדיון שלפניו החליט השופט אנגלרד כלהלן:

"לאחר חילופי דברים בעת הדיון לפניי, הגיעו בעלי הדין להסכמה. על-פי הסכמה זו הערר מתקבל והדיון מוחזר לבית משפט השלום לשם בחינת חלופת מעצר, לאחר קבלת תסקיר מעצר מטעם שירות המבחן. על התסקיר להניח את דעתו של בית המשפט קמא כי יש בכוחה של חלופת המעצר המוצעת להבטיח את המתלוננת מפני מסוכנותו של העורר".

על יסוד הסכמה זו נתקבל עררו של המשיב והדיון בעניינו הוחזר לבית משפט השלום בפתח-תקוה לשם קבלת תסקיר מעצר ולמתן החלטה בעקבות זאת.

בהחלטתו של השופט אנגלרד גלומות שלוש הנחות, שאינני רואה מקום לחזור ולעסוק בהן: האחת, כי נגד המשיב מצויות ראיות לכאורה בגין האישומים שהוגשו נגדו; השניה, כי מסוכנותו למתלוננת מקימה נגדו עילת מעצר; והשלישית, כי חרף ההנחה השניה מן הדין לבדוק אם קיימת חלופת מעצר שבכוחה להבטיח את המתלוננת מפני מסוכנותו. לנוכח הנחות אלו, שמבחינתי הן נקודת מוצא חלוטה, אינני רואה מקום לשוב ולדון בשאלת קיומן של תשתית ראייתית ושל עילת מעצר. השאלה היחידה הניצבת בפניי היא השאלה שניצבה גם בפני שתי ערכאות קמא בגלגולו השני של הליך המעצר, דהיינו אם חלופת המעצר שהוצעה על-ידי המשיב מבטיחה את המתלוננת מפני מסוכנותו. לשאלה האמורה השיב בית משפט השלום, על יסוד האמור בתסקיר המבחן, בשלילה; ואילו בית המשפט המחוזי סבר כי די בכך שהחלופה מניחה את הדעת מבחינת המסגרת שבה יימצא המשיב ולא מצא מקום לאשר את קביעת בית משפט השלום שהערובה המוצעת איננה מבטיחה את שלום המתלוננת.

נראה לי כי הדין בהכרעתה של סוגיה זו היה עם בית משפט השלום. חלופת המעצר שהוצעה היא מגורים בבית אחיו וגיסתו של המשיב באריאל. קצינת המבחן התרשמה שהמדובר באזרחים מתוקנים שיש להם מוטיבציה אמיתית לסייע למשיב והמוכנים, באמת ובתמים, לפקח על תנועותיו ולדווח על כל חריגה מן המותר. דא עקא ששירות המבחן התרשם כי "בהתחשב בתגובותיו האימפולסיביות (של המשיב - א' מ'), הננו בספק באשר ליכולתם של אחיו וגיסתו לשמש כגורם מגביל לגביו". מטעם זה נמנע שירות המבחן מנקיטת עמדה לגבי אפשרות השחרור. באת-כוח המשיב טענה כי בהחלטת השופט אנגלרד כבר הוכרעה השאלה אם ניתן וראוי להחזיק את המשיב במעצר. מכאן, לטענתה, שוב אין בידי סמכות לדון בעררה של המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי לשחרר את המשיב בערובה. בטענה זו אין כל ממש. לא זה בלבד שבהליכי מעצר הכלל של מעשה בית-דין אינו תופס, אלא שבהחלטת השופט אנגלרד שטרחתי לצטט אותה במלואה, יש התנייה מפורשת של הנסיבות שבהן תתאפשר חלופת המעצר.

התנייה זו מקובלת גם עליי, לאמור אם יהיה בידי המשיב להציע חלופת מעצר שיהיה בה כדי להבטיח את המתלוננת מפני פגיעה בה מצדו, יהא רשאי לשוב ולפנות לבית משפט השלום בבקשה לעיון חוזר בשאלת צדקת המעצר.

הערר מתקבל. החלטת בית המשפט המחוזי מתבטלת והחלטת המעצר שניתנה על-ידי בית משפט השלום מוחזרת על כנה.