בש"פ 6422/09 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (בחבורה ובאמצעות נשק קר); תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות (בחבורה); וחבלה במזיד. לפי עובדות כתב האישום, בשעות הלילה המאוחרות של יום 1.5.09, בסמוך למועדון ריקודים בהרצליה פיתוח, תקף העורר ועימו אנשים נוספים (להלן: הנוספים ) שישה בחורים צעירים (להלן: המתלוננים ) שביניהם ובין העורר והאחרים לא הייתה כל היכרות מוקדמת. התקיפה באה על רקע חילופי דברים סתמיים בין העורר והאחרים לבין המתלוננים אשר יצאו מבילוי חגיגת יום הולדת. במהלך התקיפה, היכו העורר והאחרים את המתלוננים בצורה קשה בכל חלקי גופם באמצעות אלה מברזל ומקלות עץ ותוך הנחתת מכות אגרוף ובעיטות. מיד לאחר מכן נמלטו העורר והאחרים מן המקום. כתוצאה מן התקיפה, נחבלו המתלוננים ונגרמו להם חתכים ושפשופים, ובין היתר, איבד אחד המתלוננים את ראייתו בעינו השמאלית, נחבל במצחו, אושפז למשך 11 ימים בבית החולים ועבר מספר ניתוחים. מתלונן אחר נחתך בצדה השמאלי של קרקפת ראשו ונחבל בראשו ובבטנו. מתלונן שלישי נחבל ברגלו השמאלית וחש כאבים בגב ובחזה. המתלונן האחרון נחבל בידו השמאלית, בכתף ימין ובגב התחתון, ונפגעה תנועת שורש כף ידו השמאלית.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ג' נויטל) סבר כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות את העורר למעשים המיוחסים לו, אך כי עוצמתם של אלה חלשה. על רקע זה הורה בית המשפט כי שירות המבחן יגיש תסקיר בעניינו של העורר וכי עד להגשת התסקיר יישאר הוא במעצר. לאחר שהתקבל תסקיר שירות המבחן, ולאחר מספר דחיות, קיים בית המשפט דיון בעניינו של העורר, ובסופו הורה על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בדרך של מעצר בית מלא בבית דודיו בכפר ברטעה, בתוספת הפקדת 10,000 ₪ במזומן וערובה עצמית וצד ג' על סך 40,000 כל אחת. בית המשפט הורה כי העורר יהיה בפיקוח צמוד על-ידי מפקח אחד לפחות לאורך כל שעות היממה, ואסר את יציאתו של העורר מן הארץ. את החלטתו זו נימק בית המשפט המחוזי בחולשתן של הראיות; בהיעדר עבר פלילי או תיקים נוספים בעניינו של העורר; בהיותו צעיר בשנים; ובהמלצה שניתנה בתסקיר שירות המבחן. על החלטה זו ראה העורר להגיש את הערר שבפניי.

3.

במסגרת הערר, מפנה העורר להודעתו של פורסאן, שהוא לטענתו עד התביעה המרכזי בתיק, אשר סיפר כי העורר ביקש להפריד בין הניצים ולא לתקוף, וכי בעשותו כן ספג העורר מכות ולכן ראה להכות את תוקפיו בחזרה מתוך הגנה עצמית.

עוד מפנה העורר לקביעתו של בית המשפט קמא כי קיימות בעניינו ראיות לכאורה למכות אגרוף בלבד, ולא לבעיטות או שימוש במקלות עץ כשם שיוחס לו בכתב האישום. עוד מצביע הוא על קביעתו של בית המשפט המחוזי כי הוא לא היה הגורם אשר יזם את האירוע. העורר מוסיף ומפנה להודעתו של אחד הנאשמים שלפיו הוא -העורר- לא "השתתף במכות", ולהודעתו של נאשם נוסף שטען כי העורר לא נטל חלק בקטטה כלל וכלל. עדויות אלה, לדברי העורר, עולות בקנה אחד עם גרסתו בכל חקירותיו שלפיהן לא היו לו יד ורגל בקטטה שהולידה את כתב האישום. עוד מוסיף העורר כי בכל ששת מסדרי הזיהוי שנערכו לעיני המתלוננים ועדת ראיה נוספת, לא זוהה הוא על-ידי מי מהם, ולו פעם אחת, כמי שהשתתף באירוע. בהתייחס לדבריו, כשם שהובאו, ולפיהם הוא נשמע אומר עובר לאירוע בהתייחס לאחד המתלוננים "בוא נראה מה הקטע שלו", טוען העורר כי הדברים נאמרו בבדיחות הדעת, וכך אמנם טען גם פורסאן בחקירתו במשטרה. לאור הדברים האלה סבור העורר כי לא קיימות כל ראיות לכאורה להוכחת אשמתו ולמצער שהכרסום בראיות הינו משמעותי דיו ברמה השוללת קיומה של עילת מעצר. על יסוד זה טוען העורר, כי אין מקום כי הוא ישהה במעצר בית ויש להורות על ביטול תנאי מעצר הבית שנקבעו, ולהותיר בעינן רק את הערבויות שהופקדו ואת צו עיכוב היציאה מן הארץ.

4.

בתגובה לטענות אלה, טוענת המדינה כי על אף שחלקו של העורר נופל מאלו של הנאשמים האחרים, לא ניתן להתעלם מן הראיות הלכאוריות הקושרות אותו למעשים ומצדיקות כי יישאר במעצר בית. לדבריה, מעדותו של פורסאן עולה כי העורר שספג מכות בפניו, השיב מכה אחת אפיים וסייע לאחרים שהיכו את המתלוננים במה שחרג מהגנה עצמית. המדינה מפנה לעדותו של העורר, העומדת בסתירה לדברים אלה, ולפיה הוא לא נטל חלק במכות אך לא זכר היכן היה, שכן יש לו, לדבריו, בעיות זיכרון המגובות באישור רפואי. לדברי המדינה, אישור רפואי מעין זה מעולם לא הועבר אליה. עוד מוסיפה המדינה כי מעדויותיו של אחד המתלוננים עולה כי מספר התוקפים עמד על ארבעה, דבר המלמד כי גם העורר היה ביניהם. עוד מזכירה המדינה כי הכחשתו של העורר שהשתתף בקטטה מכל וכל עומדת בניגוד לעדותו של פורסאן,

שהעיד כי העורר נטל בה חלק, הגם שכהגנה עצמית.

5.

המדינה העידה כי אין לה התנגדות עקרונית להקלת תנאי חלופת המעצר שנקבעה לעורר בבית המשפט המחוזי. מטעם זה, בהחלטתי מיום 18.8.09 אפשרתי לצדדים לנסות ולהגיע להסכמה ביניהם בנוגע לתנאי מעצר הבית. ביום 19.9.09 הודיעו הצדדים כי לא עלה בידם להגיע להסדר, ואשר על-כן עת ההכרעה בערר הגיעה.

6.

דין הערר להידחות. הראיות שנצטברו בתיק נגד העורר כוללות את דבריו של פורסאן כי העורר סינן עובר לאירוע בנוגע לאחד המתלוננים: "בוא נראה מה הקטע שלו"; את דבריו כי העורר נטל חלק באירועים ואף הטיח במתלוננים מכות לאחר שהוכה בפניו; את עדותו של אחד השותפים כי גם העורר השתתף במרדף אחר המתלוננים בצוותא עם השאר; ואת אי יכולתו של העורר להסביר היכן הוא היה באותה עת. יש מקום להבדיל, לטעמי, בין שתי שאלות נפרדות: שאלת עוצמת הראיות והשאלה על מה מצביעות הן. בכל הקשור לעוצמת הראיות, הרי שלעמדתי, בהצטרף ראיות אלה לראיות שנאספו נגד שאר המעורבים בתיק, שבהינתן שהעורר היה במקום עם שאר הנאשמים ונטל חלק מסוים במעשים, לא ניתן להפריד בין אלה לבין אלה באופן מלאכותי, ניתן לקבוע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להרשעת העורר למצער בחלק מן העבירות שיוחסו לו. אכן, מהראיות עולה כי העורר השתתף במסכת העבריינית שנפרשה, כך בתמרוץ יתר המעורבים ליצור מגע עם המתלוננים, גם אם לא זו הייתה כוונתו, ובנטילת חלק ישיר בהתנגשות האלימה עצמה. אף מבלי לקבוע מסמרות בנוגע לתיוגו המדויק של העורר בנוגע לתפקיד שנטל בשותפות העבריינית, יש בתשתית הראייתית שנפרשה כדי לקשור אותו למעורבות בפעילות העבריינית המשותפת. ראיות גולמיות אלה, המורכבות בעיקר מעדויות המעורבים, גם אם אינן מוצקות, די בהן, איפוא, בשלב מוקדם זה כדי לגבש "ראיות לכאורה" למעורבותו של העורר במעשים המיוחסים לו.

7.

ברם, גם לאחר שיעברו את כור ההיתוך של ההליך הפלילי, נראה שלא יהיה בראיות אלה כדי להצביע על כי חלקו של העורר בביצוע העבירות שיוחסו לו היה מרכזי. אכן, מן העדויות בתיק, בין היתר זו של פורסאן, עולה כי מעורבותו של העורר בתיק נפלה לכאורה מזו של האחרים, כי מהעדויות עולה שמניעיו היו להגן על חבריו, וכי הוא עשה שימוש באגרופים ולא בנשק קר. מצב דברים זה מצביע על כך שחרף קיומה של מסוכנות אצל העורר, אשר לא נרתע לקחת חלק במסכת אלימה ומסוכנות ואף הפליא את מכותיו שלו, לפי דברי פורסאן, מתוך "כעס לא נורמאלי", מידתה של מסוכנותו זו נופלת מזו של האחרים, וניתן לאיינה בדרך של חלופת מעצר, שפגיעתה בחירותו של העורר פחותה. חלופת מעצר זו יוצרת איזון בין ערך חירות האדם שממנו נהנה כל נאשם בטרם הורשע מכוח חזקת החפות, לבין הערכים של עשיית משפט, שלום הציבור וביטחונו (בש"פ 335/89 מדינת ישראל נ' לבן , פ"ד מג(2) 410 (1989)). ואולם, איני סבורה כי ערך החירות מצדיק כי תוסר מעל העורר גם מגבלה זו של מעצר בית תוך מתן משקל מינימאלי לערכים שבצדו השני של המתרס. אין לכחד, תנאי שחרור של מעצר בית, יש בהם כדי להגביל את חופש התנועה ולרתק את מי ששוהה במעצר בית למען ספציפי, לעיתים לתקופה ממושכת, אך המגבלות שהם משיתים על חירותו של מי שמוטל עליו אמצעי זה הן בעלות אפקט מוגבל ועימן הפגיעה בחירות. אכן, יש לזכור, כי מעצר הבית לא מעצר הוא, אלא תנאי מן התנאים שרשאי בית המשפט להטיל על נאשם או על חשוד שאותו רואה בית המשפט לשחרר בערובה (ראו בש"פ 3870/93

מדינת ישראל נ' אבו-רביע (לא פורסם, 22.7.93)). אין מדובר במעצר חלופי למעצר כדין באחד ממוסדות הכליאה של המדינה ואין להתייחס אליו ככזה (שם. ראו גם ע"פ 5823/07 שתיאווי נ' מדינת ישראל , סעיף 27 (לא פורסם, 6.4.09)). תחת זאת, יש במעצר הבית ובמגבלות המוטלים מכוחו כדי לספק פתרון מאוזן שיש בו כדי לאיין את מסוכנותו של נאשם, כשזו אינה ברמה גבוהה, תוך פגיעה פחותה בחירותו. במובן זה, עוצמת האמצעי כעוצמת הסכנה ואין להסיר גם שכבת הגנה כמעט אחרונה זו ולהתייחס אל מי שנטל חלק, גם אם לא עיקרי, במעשים עבריינים חמורים, כמי שיש לאפשר לו לילך ברחובותיה של עיר ללא כל חשש. אכן, חרף חלקו הפחות של העורר במעשים, היווה הוא חלק מחבורה אחת, שפעלה בצוותא ליצירת מגע עם המתלוננים, רדיפה אחריהם והכאתם, תוך הסבת נזקים חמורים בלא כל מניע ותוך השתלשלות כמעט סתמית.

בנסיבות המקרה דנן, המעשים המיוחסים לעורר והנזק שנגרם בעטים מצבעים על מסוכנות ואינם מאפשרים להסתפק בערבויות בלבד. במצב דברים זה סבורה אני כי שחרור למעצר בית מהווה מענה למסוכנותו הפחותה של העורר, וכי אין די בתנאים האחרים שהוצעו.

הערר נדחה.