בש"פ 6433/02 צבאג אלכסנדר נ. מדינת ישראל

כתב האישום מייחס לעורר עבירות של התפרצות, גניבה, ניסיון פריצה לעסק, איומים, החזקת סכין וזיוף מסמך. העורר התפרץ, כך נטען בכתב האישום, לדוכן של מפעל הפיס, גנב מתוכו כספים וכרטיסי הגרלה. מספר חודשים לאחר-מכן, נתפס כשהוא מנסה להתפרץ לחנות בירושלים. העורר עשה שימוש בפטיש כדי לשבור את מנעול החנות, וכשהגיע למקום עובר אורח, הרים לעברו העורר את הפטיש באיימו עליו לבל יצפה במעשיו. בשני המקרים נשא העורר גם סכין על גופו. בנוסף לכך הוא מואשם בכך שהוא החזיק ברשותו כרטיס נסיעות בתחבורה ציבורית לאחר שזייף את הכרטיס שנגנב מאחר.

עם הגשת כתב האישום נגדו ביקשה המאשימה להורות על מעצרו עד תום משפטו. בית משפט השלום מיאן להיעתר לבקשה וסבר כי יש מקום לשחררו לחלופת מעצר, באופן שישהה במרכז גמילה מסמים מסוכנים. ערעור שהגישה המדינה לבית המשפט המחוזי נתקבל. בית המשפט המחוזי מצא, כי אין בשהות המוצעת במרכז הגמילה כדי להבטיח את מטרות המעצר ובשל מסוכנותו של העורר, כפי שנלמדת מעבירות המייחסות לו ומעברו הפלילי, הורה על מעצרו. כנגד החלטה זו מופנה הערר היום.

העורר סבור כי יש ליתן לו הזדמנות נוספת עבור תהליך של גמילה מסמים במוסד הגמילה אליו מתייחסת החלטת בית משפט השלום.

דין הערר להידחות. העורר מכור לסמים קשים מאז שנות העשרים לחייו. מתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו ומהחלטות שנתנו בתיקים פליליים קודמים בהם הורשע, עולה ברורות כי העורר אינו מעוניין ואף אינו מסוגל בשלב זה לעבור תהליך גמילה. הוא הופנה לטיפול במרכזי גמילה שונים, ובכלל זה מרכז הגמילה המוצע היום, אולם לא התמיד בטיפול, חזר לעשות שימוש בסמים, והמשיך לבצע עבירות. גם במקרה קודם כשביקש לעבור תהליך של גמילה, שב העורר ואכזב את מי שנתן בו אמון. כללו של דבר, המציאות מוכיחה כי לא היה כל בסיס לסברה ולהנחה שעמדו ביסוד החלטת בית משפט השלום כי ניתן להשיג את מטרות המעצר בחלופה אחרת. בדין קבע בית המשפט המחוזי כי העורר אינו בוחל לנהוג באלימות במהלך ביצוע העבירות נגד הרכוש וכי גם תסקיר המבחן בעניינו אינו מגלה אופטימיות.

בנסיבות אלה אין עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

הערר נדחה.