בש"פ 6435/01 אסמעיל חווא נ. מדינת ישראל

כתב האישום מייחס לעורר עבירה של חבלה בכוונה מחמירה. על פי הנטען בכתב האישום, היה העורר מסוכסך עם הורי המתלונן, וכשפגש בו ביום 14.7.2001 הציע לו להתלוות אליו ברכבו, ודקר אותו באמצעות סכין דקירות מרובות באזור החזה והבטן. כתוצאה מכך הוסבו למתלונן חבלות קשות.

עם הגשת כתב האישום בקשה התביעה להורות על מעצרו של העורר עד תום משפטו בשל מסוכנותו, ובשל החשש שישבש הליכי משפט אם ישוחרר.

בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה לאחר שסבר כי אין מקום לשקול חלופת מעצר בשלב הנוכחי נוכח חומרת המעשים המיוחסים לעורר. כנגד החלטה זו מכוון הערר. העורר טוען כי התשתית הראייתית העומדת לחובתו אינה מלמדת על קיום ראיות לכאורה לאשמה המיוחסת לו, בשל שהעדויות אינן אחידות, יש בהן סתירות ואין ליתן בהן אמון. מכל מקום, כך סבור העורר, אפילו קיימת תשתית ראייתית מתאימה וקמה עילת מעצר, ניתן לבחור בחלופה אחרת שתשיג את עילת המעצר.

דין הערר להידחות. לחובת העורר עומדות עדויות המשמשות ראיה לכאורה לאשמה המיוחסת לו, כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו. בית המשפט בחן את טענות העורר, ולא התרשם כי יש בהן לגרוע ממשקל הראיות הנדרש בשלב זה של ההליכים. אין פגם גם בהחלטת בית המשפט שלא לבחור בשלב זה בחלופה אחרת של המעצר, במיוחד כך לאור חוות דעתו של שרות המבחן למבוגרים, שביקש להימנע מלהמליץ על שחרור בערובה, בשל החשש שהעורר יפגע באחרים אם ישוחרר.

התוצאה היא כי יש לדחות את הערר.