בש"פ 6437/08 אחמד אלבז נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת ד"ר ד' אבניאלי ) מיום 16.7.08, אשר ניתנה בב"ש 21095/08, בה נקבע כי העורר יוותר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, תוך שקילת המשך מעצרו לאחר שיעידו העדים המרכזיים מטעם המשיבה.

1.

ביום 2.6.08 הוגשו כנגד העורר וכנגד שלושה מעורבים נוספים, כתבי אישום בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. כתב האישום מייחס לעורר הצתה בנסיבות מחמירות וקשירת קשר לפשע, עבירות לפי סעיפים 448(א)סיפא ו-499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977

(להלן: חוק העונשין ).

2.

על פי המתואר בכתב האישום, זמן מה לפני יום העצמאות ה-60 למדינת ישראל, פורסם בכלי התקשורת כי קרובת משפחתו של העורר, סנאא אלבאז (להלן: סנאא ), תדליק משואה בערב יום העצמאות בהר הרצל, על רקע הקמת מעון יום אינטגרטיבי ראשון מסוגו, בתל-שבע.

קרוב משפחה נוסף של סנאא ושל העורר, אדם בשם תאבת אלבאז (להלן: תאבת ), שמע על הדלקת המשואה המתוכננת, כעס והחליט להצית אש בביתה וברכבה של סנאא., כ"עונש" על כך שהסכימה להדליק את המשואה כאמור לעיל. סמוך לאחר מכן התקשר תאבת לעורר, סיפר לו על תוכניתו והעורר הסכים להצטרף לקשר.

ביום 8.5.08, יום העצמאות ויום לאחר הדלקת המשואה על ידי סנאא, הגיע תאבת מלוד לבאר-שבע לאחר שתיאם את הגעתו עם העורר. העורר פנה לחבריו אחמד וראאד אבו טהה וביקש מהם להסיע את תאבת מבאר-שבע לתל-שבע וכך היה. סמוך לשעה 21:00 אסף אחמד אבו טהה את העורר, את תאבת ואת ראאד אבו טהה, אשר שהו אותה עת במועדון סנוקר בתל-שבע. העורר ותאבת סיפרו לראאד ואחמד אבו טהה על תוכניתם, לפיה ישלח תאבת אש במזיד בבית וברכב והעורר יתצפת מביתו הסמוך וישגיח על הנעשה וביקשו את סיועם של השניים. הארבעה נסעו לתחנת דלק, שם מילאו העורר ותאבת דלק בבקבוקי פלסטיק שמצאו במקום. משם נסעו הארבעה לביתה של סנאא. העורר ותאבת ירדו מן הרכב, כשהעורר נושא את הבקבוקים המכילים את הדלק – תאבת הסתתר והמתין ליציאת בעלה של סנאא מן הבית והעורר נכנס לביתו ועלה לקומה השניה לתצפת.

לאחר יציאת בעלה של סנאא מן הבית שפך תאבת את הדלק מהבקבוקים בפתח שתי דלתות הבית, על המדרכה לעבר הרכב ועל הרכב. תאבת הצית אש והדליק את הדלק. לאחר מכן ברח תאבת בריצה, לרכב בו המתינו לו אחמד וראאד אבו טהה, אשר הסיעו אותו בחזרה לבאר-שבע.

יודגש כי בשעת ההצתה היו בבית סנאא, בתה בת ה-15 ותינוק בן שנה [אחיו בן השנה של העורר,

שניצלו הודות לסיועם של שכניהם שנזעקו למקום וסייעו לכבות את האש ולחלץ את סנאא ובני המשפחה מן הבית. כתוצאה מן ההצתה ניזוקו דלתות הבית, והרכב.

3.

בד בבד עם הגשת כתבי האישום ביום 2.6.08 הוגשו בקשות למעצר עד תום ההליכים נגד כל הנאשמים. בבקשה הנוגעת לעורר נטען כי קיימות ראיות לכאורה לביצוען של העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

עוד נטען כי קמה לעורר עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) שכן העורר מסכן את בטחון הציבור ויש חשש ממשי שאם ישוחרר ינסה לפגוע בבת משפחתו וכן כי קמה לעורר עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים שכן קיים יסוד סביר לחשש כי אם ישוחרר העורר הוא ינסה לשבש את הליכי המשפט ולהתחמק מן הדין.

במהלך הדיון בבקשה מיום 2.6.08 לא כפר העורר, באמצעות בא כוחו, עו"ד ט' אלמכאוי, בקיומן של ראיות לכאורה, אך ביקש לקבל תסקיר של שירות מבחן, תוך שמירת זכותו לטעון לעניין חולשת הראיות על מנת להצדיק חלופה למעצר.

בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד סגן הנשיא, השופט ב' אזולאי ) הורה על מעצרו של העורר עד להחלטה אחרת. כן הורה בית המשפט על הגשת תסקיר מעצר בעניינו של העורר, שלהגשתו הסכימה גם באת כוח המשיבה, עו"ד ל' לוי.

4.

ביום 25.6.08 התקבל תסקיר שירות המבחן. מהתסקיר עולה כי שירות המבחן התרשם שהעורר נמצא בחרדה וכי חוויית המעצר טראומטית ומשמעותית עבורו. עוד נכתב כי מדובר בבחור צעיר, בעל קווי אישיות בלתי בשלים וזהות בלתי מגובשת, הנוטה לעיתים לפעול תוך ריצוי האחר על מנת לזכות באהדה. שירות המבחן מצא כי רמת הסיכון להישנות התנהגות פורצת גבולות מצידו של העורר ברמה נמוכה-בינונית. בנוסף התרשם לטובה שירות המבחן מחלופת המעצר בבית קרוביו של העורר שבלוד והמליץ לשחררו לחלופת מעצר בביתם ובפיקוחם של קרובי משפחתו בתנאי מעצר בית מלאים ובתוספת של איזוק אלקטרוני.

5.

ביום 29.6.08 התקיים דיון נוסף בעניינו של העורר.

לאחר חקירת קרובי משפחתו של העורר שהומלצו כחלופת מעצר, ביקש בא כוחו של העורר לאמץ את המלצות שירות המבחן. לעומתו טענה באת כוחה של המשיבה כי אין לקבל את המלצת שירות המבחן. נטען כי מעשיו של העורר הם מסוג המעשים המהווים פגיעה לא רק במשפחות המתלוננים, אלא גם בביטחון המדינה ובסמליה.

לדברי באת כוח של המשיבה, המעשים בוצעו רק משום שנפל בחלקה של סנאא הכבוד להדליק משואה ביום העצמאות. לטענתה, בהתאם להלכה הפסוקה, יש ליתן משקל לרקע של המעשים ולפגיעה בסדרי השלטון והמשטר של מדינת ישראל.

בא כוח העורר טען מנגד כי מדובר בעבירות שבוצעו על רקע אידיאולוגי. לטענתו אין ליתן יד לניסיון המשיבה להקנות לתיק נופך ביטחוני אידיאולוגי, כשלטענתו בוצעו המעשים לא על רקע לאומני אלא על רקע כבוד המשפחה, נוכח הופעת סנאא בטלוויזיה מול ארבעה מיליון איש. בא כוח העורר אמר כי למרות שאין להצדיק את מעשיו, אין מקום לייחס להם רקע בטחוני לאומני.

6.

לאחר דחיה לעיון ולמתן החלטה, פסק בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, ביום 16.7.08, כי אין מקום לשחרר את העורר בשלב זה לחלופת מעצר. נקבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה למעשים המיוחסים לעורר וכי קיימת אף עילת מעצר של מסוכנות, הנובעת מהסכנה הטמונה בהצתת אש ברחוב מגורים, כשאין לדעת לאן תתפשט הלהבה ומי יהיו הנפגעים.

בית המשפט קמא ציין, כי אפילו אם נכונות טענות העורר כי אין מדובר במעשה על רקע אידיאולוגי, אלא כטענתו במעשה שנעשה על רקע כבוד המשפחה, עדיין מדובר במעשה נפשע שאין להצדיקו. בית המשפט ציין כי העורר לא נרתע מביצוע מעשה של גרימת נזק לרכוש למרות שידע כי סנאא וחלק מבני משפחתה מצויים בבית באותה עת. בית המשפט מצא כי גם המניע של כבוד המשפחה יש בו כדי להצביע על פריצת גבולות מוחלטת מצד העורר, על זלזול בחוק, בחיי אדם ובשלומם. בנסיבות העניין סבר בית המשפט כי לא ניתן לנטרל את מסוכנותו של העורר באמצעות חלופת מעצר וכי לא ניתן ליתן בו אמון שלא יחזור על מעשיו כלפי סנאא או כלפי מעורבים אחרים בפרשה ושלא ינסה להשפיע עליהם ולשבש את הליכי המשפט, כפי שניסה לעשות בטרם נעצר, וגם לאחר מכן.

לפיכך הורה בית המשפט כי העורר ייעצר עד תום ההליכים. בית המשפט הוסיף וציין כי ניתן יהיה לשקול שנית את המשך שהותו של העורר במעצר לאחר שיעידו העדים המרכזיים בתיק מטעם המשיבה.

7.

מכאן הערר שלפניי. בעררו טוען העורר, באמצעות בא כוחו, עורך הדין ט' אלמכאוי, כי שגגה נפלה בהחלטת בית המשפט אשר ייחס לעורר עבירה של הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין, בה לא הואשם העורר במסגרת כתב האישום. לטענת העורר עיון בארבעת כתבי האישום מראה כי עבירות ההדחה יוחסו לשלושת המעורבים האחרים אך לא לעורר. העורר מוסיף ומציין כי יתכן שמקור הטעות הוא הימצאו של כתב האישום נגד תאבת בתיקו של העורר. הוא אף סבור כי

ייתכן שבית המשפט המחוזי ייחס לעורר גם חלק ממעשיו של תאבת, שהוא – כך טוען העורר – המבצע הדומיננטי והראשי.

טענתו השניה של

העורר היא כי טעה בית המשפט משלא ייחס משקל לחולשת הראיות, דבר שכשלעצמו יש בו כדי להביא לשחרורו. לטענתו טעה בית המשפט כאשר לא בחן את הראיות ועוצמתן, כך לטענתו, ופטר את עצמו בהסתמך על כך שבא כוח העורר לא חזר מאמרתו בדבר קיומן של ראיות לכאורה. עוד נטען כי בדיון מיום 29.6.08 טען העורר באמצעות בא כוחו ארוכות לחולשה וכרסום של הראיות, דבר שכשלעצמו יש בו כדי להצדיק את שחרורו. במסגרת הדיון שהתקיים בפניי הוסיף בא כוח העורר וטען כי תאבת שותק בחקירתו וכי הודעותיהם של שני העדים הנוספים, אחמד וראאד אבו טהה, לגבי התצפית שביצע לכאורה העורר, נסמכות על עדות שמועה – אמירות שנאמרו לטענתם על ידי תאבת – ולא על ידיעה אישית. עוד נטען כי ההודעה של אחמד אבו טהה לפיה העורר מילא בקבוקים בדלק יחד עם תאבת, הייתה אחת מתוך ארבע הודעות שונות וסותרות.

עוד נטען כי טעה בית המשפט בהתעלמותו מתסקיר המבחן שהמליץ לשחרר את העורר לחלופת מעצר ומהחשש שמעצרו של העורר, בן 18 ו-5 חודשים בלבד וחסר הרשעות קודמות, עלול להביא אותו להפנים ערכים עבריינים. וכן כי עמדתם של המתלוננים, אלבז חליל ואלבז סנאא תומכת בשחרור העורר לחלופת מעצר.

לבסוף נטען כי מצב בו ראאד אבו טהה, שהואשם בשלוש עבירות של הדחה בחקירה נמצא בחלופת מעצר במקום המרוחק כ- 7 קילומטרים בלבד ממקום מגורי המתלוננים בעוד שהעורר עצור חרף ההמלצה המפורשת של שירות המבחן, מפלה אותו לרעה.

נוכח האמור ביקש העורר לשחררו לחלופת מעצר, ולכל הפחות להחזיר את הדיון בעניינו לבית המשפט המחוזי, אשר יבחן את הערר בשנית, תוך התייחסות לשגגה שנפלה בהחלטתו.

8.

המשיבה, באמצעות באת כוחה עו"ד א' פטל, מודה כי נפלה טעות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. למרות זאת סבורה המשיבה, כי אין מקום לקבל את הערר מאחר שבנסיבות המתוארות, יש צורך והצדקה למעצרו של העורר עד תום ההליכים.

בין היתר טוענת המשיבה כי אין ממש בטענותיו של העורר לעניין חולשת הראיות וכי קיימות ראיות טובות לכאורה נגד העורר. בפרט, ציינה המשיבה כי העורר קשר עצמו בחקירותיו למעשה המיוחס לו, הודה שלא סיפר לדודו על הכוונה להצית את רכבו למרות שידע על כך מבעוד מועד וכן הודה שידע מהו המניע למעשה. עוד נטען, בין היתר, כי הודאות העותר הן הודאות "מתפתחות", כי נתפס בשקר לגבי מספר הפעמים בהם נוצרה תקשורת טלפונית בינו ובין תאבת מבלי שניתן הסבר לשקר וכי הודה שתאבת אמר לו שהמתלוננת "עשתה להם פאדיחות". לבסוף נטען כי קיימות הודאות של אחמד וראאד אבו טהה בפני המדובב וכי העורר עצמו הודה בפני המדובב שידע שבבית ישנים בני משפחתו.

לעניין תסקיר המבחן מדגישה המשיבה את אישיותו החלשה של העורר ואת המסוכנות הנמוכה עד בינונית, כפי שתוארה בתסקיר. בהקשר זה מציינת המשיבה כי השחרור לעיר לוד ממנה הגיע תאבת הוא בעייתי. עוד הדגישה המשיבה את חומרת המניע (בין אם מדובר במניע לאומני ובין אם מדובר במניע על רקע של "כבוד המשפחה"). אשר לעמדת המתלונן – סבורה המשיבה כי יש להתייחס לעמדה זו בזהירות רבה. בין היתר נוכח אמירה שהשמיע ביום 26.5.08 לפיה "הדוד שלי חליל יוותר על התיק".

אשר לטענתו האחרונה של העורר לפיה ראאד אבו טהה, שהואשם בשלוש עבירות של הדחה בחקירה נמצא בחלופת מעצר בעוד שהעורר נמצא במעצר; מדגישה המשיבה כי ראאד לא היה דמות מרכזית במעשה ואף הואשם בסיוע להצתה ולא בהצתה. המשיבה מדגישה כי השופט י' טימור אף התייחס לחלקו הקטן יחסית של ראאד ביחס לאחרים, מה גם שהמניע של ראאד לא ידוע.

9.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מצאתי כי דין הערר להתקבל בחלקו.

כפי שציינה המשיבה בהגינותה, עולה כי אכן נפלה שגגה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, עת יוחסה לעורר עבירה של הדחה בחקירה, אשר אינה מנויה בין העבירות בהן הואשם העורר בכתב האישום שהוגש נגדו.

נוכח הטעות, ובפרט משציין בית המשפט בהחלטתו, כי יהיה מקום לשקול את שחרורו של העורר לחלופת מעצר לאחר סיום העדתם של עדי התביעה המרכזיים, יש מקום להשיב את ההחלטה בעניין שחרורו של העורר לחלופת מעצר לבית המשפט המחוזי. אומנם, כפי שציינה באת כוח המשיבה בטיעונה לפניי, קיימים טיעונים כבדי משקל, עליהם עמד בית המשפט, לחובתו של העורר, אלא שמנגד עומדת לזכותו של העורר המלצת שירות המבחן לשחררו לחלופת מעצר. מאחר שממילא מצאתי כי יש מקום להשיב את הדיון לבית המשפט המחוזי, איני מוצא מקום להתייחס לטענות העורר ככל שהן נוגעות לחולשת הראיות.

יוער, כי אם ימצא לנכון בית המשפט המחוזי לשחרר את העורר לחלופת מעצר, יש מקום ליתן משקל במסגרת בחינת חלופות המעצר האפשריות גם לחששו של העורר, כפי שעולה מתסקיר המבחן, להתגורר בבית קרוביו בלוד, שהינה עיר מגוריו של תאבת, "בשל חשש לפגיעה בו מצד גורמים בלוד", הגם שנכון לעכשיו מצוי זה במעצר.

10.

אשר על כן, מוחזר הדיון בערר לבית המשפט המחוזי, כדי שיבחן את החלטתו מחדש.