בש"פ 644/98 מאזן ג'לטה נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בנצרת בו יוחסו לו עבירות אינוס בנסיבות מחמירות, מעשי סדום, מעשים מגונים בנסיבות מחמירות, מעשי תקיפה בנסיבות מחמירות, מעשי תקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות ואיומים. על פי הנטען בוצעו כל העבירות כלפי אשת העורר ובמספר רב של מקרים.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו ובהחלטה שניתנה ביום 26.1.98 הוחלט אכן לכלוא את העורר עד לתום משפטו.

לאחר עיון בחומר הראיות קבע השופט הנכבד כי ישנן ראיות לכאורה נגד העורר, שעל פיהן ניתן לבסס הרשעה באותן עבירות שיוחסו לו בכתב האישום. השופט הוסיף ובחן את השאלה המכרעת, בשלב זה, והיא האם להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים או להסתפק בחלופת מעצר? השופט הגיע למסקנה כי ריבוי מעשי האינוס ושאר המעשים המיניים שביצע במתלוננת בכוח ונגד רצונה, התנהגותו האלימה בסתר ובפרהסיה כלפי אשתו ואיומיו על חייה - הקימו עילת מעצר ואין להסתפק בחלופת מעצר.

בא כוח העורר חולק על קביעותיו של בית משפט קמא באשר לקיום חומר ראיות לכאורה, שניתן לבסס על פיו את הרשעת העורר בעבירות שיוחסו לו. לטענתו, שורש הבעיות בחיי הנישואין של בני הזוג נעוץ בפחדיה של המתלוננת מקיום יחסי אישות עם בעלה. מוסיף וטוען הסניגור המלומד, כי המתלוננת סובלת מבעיות נפשיות עקב מעשים מיניים, בהם התנסתה עם קרוב משפחה לפני שנישאה לעורר.

המתלוננת הכחישה טענה זו בהודעתה למשטרה.

עיינתי בחומר הראיות שבידי המשיבה ואין לי אלא להסכים למסקנתו של בית משפט קמא כי אין מנוס מלהורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

העורר והמתלוננת נישאו ביום 21.3.97. מאז נישואיה חשד בה העורר כי דודה קיים עמה יחסי מין לפני נישואיה וכי היא ממשיכה לבגוד בו עד עצם היום הזה. על פי עדותה במשטרה, חודשי הנישואין הספורים שלה עם העורר עד למעצרו הנוכחי, התאפיינו במעשי אלימות חוזרים ונשנים ובהם מקרי אונס, מעשי סדום, מעשים מגונים ומכות עד כי ביקשה את נפשה למות. העורר מודה שהכה את אשתו וחושד בה שהיא בוגדת בו. השניים הביעו את רצונם להתגרש זה מזה. לעורר הרשעות קודמות רבות בעיקר בעבירות אלימות, סמים ורכוש.

בתלונתה למשטרה פרטה המתלוננת את מעשי ההתאכזרות והאיומים ברצח של בעלה כלפיה. אין ספק שהאיומים שהשמיע העורר כלפי המתלוננת והתנהגותו האלימה כלפיה, במידה ואלה יעמדו במבחן ההליך הפלילי יהיה בהם כדי להביא להרשעת העורר.

צירוף כל הנסיבות האמורות מבססות את החשש שלא יהיה בחלופת מעצר כדי לשמש הגנה למתלוננת מפני פגיעתו הרעה של בעלה.

הערר נדחה.