בש"פ 6442/18 פלוני נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ר' יעקובי ) מיום 18.7.2018 במח"ע 7121-11-16, במסגרתה דחה את בקשתו של העורר לעיון חוזר בהגבלות שנקבעו לו במסגרת החלטתו מיום 25.12.2016 על פי חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006 וחוק מגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת נפגע העבירה, התשס"ה-2004 (להלן: חוק המגבלות ).

1.

לטענת העורר, כיום אין בסיס לחשדות שעמדו על מכונם בעת הטלת המגבלות עליו. מאז הוא משקיע מאמצים רבים בשיקום חייו, והחלטת בית המשפט המחוזי פוגעת בו ללא תכלית. במסגרת ההחלטה מיום 25.12.2016 בית המשפט גזר עליו לחיות כדבריו ב"גטו", היינו הגביל את תנועותיו לאזור מאוד מצומצם ומוגבל בתוככי העיר ירושלים. הגבלה זו מצרה את צעדיו באופן שהוא אינו יכול למצוא מקום עבודה והלכה למעשה גוזרת עליו בידוד. הכתם אשר דבק בו לאחר הרשעתו וישיבתו הארוכה בין כתלי בית הסוהר במשך 16 שנה אינו מאפשר לו למצוא מקום עבודה וכיום הסיכויים שלו לכך שואפים לאפס. בשל כך הוא חי אך מקצבה שהוא מקבל מהמוסד לביטוח לאומי.

2.

אכן, ידוע לו כי עומדת לפניו החלופה לגור מחוץ לגבולות העיר ירושלים, ואולם ירושלים היא העיר אשר אותה הוא מכיר ובה הוא מוצא את מקום מושבו הטבעי. מעבר לכך, יש לו עיסוקים רבים בירושלים. הוא נזקק למרכז לגביית קנסות בירושלים. הוא נזקק לעיריית ירושלים ולאגף השיקום של משרד הביטחון המצויים בירושלים. הוא נזקק ללשכת ההוצאה לפועל בירושלים. אמו הסיעודית זקוקה לעזרתו אף היא מתגוררת בירושלים.

3.

מעבר לכך, במסגרת ניסיונותיו להשתקם, מנסה העורר למצוא בת זוג, אך הנשים הירושלמיות נמנעות מלהיפגש אתו בשל מגבלות התנועה המוטלות עליו. מגבלות אלה מפרות את זכויותיו באופן בוטה כאדם.

4.

בנוסף על כל האמור, טוען העורר כי בית המשפט המחוזי סתר עצמו בהחלטתו, בכך שבעבר סבר כי נשקפת ממנו סכנה ואילו עתה מעמיד בפניו חלופה במסגרתה יוכל להתגורר מחוץ לגבולות העיר ירושלים אך בד בבד אינו מטיל עליו מגבלות להגיע לירושלים פעם בשבוע לכל מקום שליבו חפץ בו. בכל מקרה, אין ודאות קרובה בכלל לכך שנשקפת ממנו סכנה לקורבן העבירה אשר מתגוררת היא מחוץ לגבולות העיר, בגבעת זאב.

5.

מנגד, באת-כוח משיבה 1 מחזיקה אחר החלטת בית המשפט המחוזי בהצביעה על כך שהעורר לא הצביע על עובדות חדשות או שינוי נסיבות בעניינו. הלכה למעשה, העורר אינו אלא תוקף את החלטת בית המשפט הראשונה שניתנה בעניינו ביום 25.12.2016. היא הדגישה כי העורר הורשע בשורה של עבירות מין מכוערות ביותר. בשעתו, היה בידי העורר לבחור באחת משתי חלופות שעמדו לפניו. האחת, לגור בתוככי גבולות העיר ירושלים תוך הטלת מגבלות משמעותיות על תנועותיו. השנייה, לגור מחוץ לגבולות העיר תוך מתן אפשרות להגיע אליה מדי תקופה. העורר בחר באפשרות הראשונה וכל מה שידוע לו היום היה ידוע לו גם אז. היא הוסיפה כי אף לאחר שנגזר דינו, המשיך העורר להטריד את המתלוננת ויש להמשיך לשמור עליה גם היום. במסגרת זו היא הפנתה להערכת המסוכנות על אודות העורר, ממנה עולה שהוא אימפולסיבי, מניפולטיבי ותוקפני, והתחזה לחולה נפש בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו.

6.

באת כוח משיבה 2 החזיקה אחר דברי באת-כוח משיבה 1, בהדגישה כי בפי העורר אין טענות חדשות או נסיבות חדשות, כאשר הוא זה אשר בחר בחלופה הנוחה לו בשעתו.

7.

נחה דעתי כי לא נפלה כל טעות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. לא זו בלבד שלפי סעיף 7 לחוק המגבלות ניתן לעיין שנית בצו שניתן על פי החוק רק אם נתגלו עובדות חדשות או נשתנו הנסיבות ממועד מתן הצו – ואין מקרה זה בא בגדרם של נסיבות אלו, אלא שעיון בהערכת המסוכנות על אודות העורר שניתנה ביום 21.8.2016 מגלה כי לעורר יש קווי אישיות נרקסיסטיים , הוא מרוכז בעצמו, מגלה עיוותי חשיבה קשים מאוד ואינו פתוח לביקורת או לעמדה השונה מעמדתו. בנוסף, הוא בעל הפרעת אישיות קשה ובעל התנהלות לא אמינה. נאמר בסיכומו של דבר כי רמת המסוכנות הנשקפת ממנו מגיעה לכדי בינונית-גבוהה כלפי קרבן העבירה.

8.

להשקפתי, לא קיימת סתירה בין החלטות בית המשפט. אדרבה, בית המשפט בא לקראת העורר והדגיש לפניו כי עומדת לו חלופה שישהה מחוץ לירושלים, תוך מתן אפשרות הגעה לעיר פעם אחת בשבוע בכפוף למתן הודעה מוקדמת לקצין הפיקוח וקבלת אישור ממנו כי מסר הודעה על כך לבאת-כוח נפגעת העבירה.

9.

לא שוכנעתי כי יש בטעמים שבפי העורר כדי לשכנע שיש לבוא לקראתו, לא בבחינת אפשרויות התעסוקה העומדות בפניו, לא בבחינת יחסים זוגיים שהוא מעוניין לרקום עם אישה כדי להינשא לה ולא בבחינת הסיעוד שהוא מעניק לאמו הישישה. יש די בפתרון החלופי העומדת לפני העורר כדי לספק את כל רצונותיו ושאיפותיו.

10.

ועל כל אלה ייאמר כי מצאתי ממש בטיעוני המשיבות שמאז מתן ההחלטה הראשונה בעניינו של העורר מיום 25.12.2016 לא נתגלו עובדות חדשות ולא השתנו הנסיבות, ודאי לא כאלו שלא ניתן היה לצפותן בעת מתן ההחלטה. יש לברך על ניסיונותיו של העורר להשתקם, ואולם אין בניסיונות אלה כשלעצמם כדי להוות עילה לשינוי ההחלטה על פי הדין.

הערר נדחה.