בש"פ 6446/01 סעיד חדקה נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין פלילי באשמת איומים ותקיפה בנסיבות מחמירות. על פי הנטען בכתב האישום, איים העורר על אשתו בביתם בפגיעה שלא כדין ובאיומי רצח. המתלוננת ביקשה לברוח מן הבית אך העורר רדף אחריה ותקף אותה שלא כדין, תפס אותה בשערה, גרר אותה במורד המדרגות, בעט בבטנה והכה בראשה. כתוצאה מכך נגרמו למתלוננת חבלות של ממש.

המדינה ביקשה בבית משפט השלום להורות על מעצרו של העורר עד תום משפטו, ובית המשפט נעתר לבקשה, לאחר שמצא כי קמה עילת מעצר, וכי נתקיימה חזקת מסוכנות שלא נסתרה.

ערר שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה. בית המשפט המחוזי גם לא ראה בעובדה שהעורר היה משוחרר מספר ימים טרם שהוגש כתב האישום נגדו, כדי ללמד על כך שהעורר חדל להיות מסוכן.

כנגד החלטה זו מופנה הערר.

העורר חוזר ומדגיש את העובדה כי היה משוחרר במשך מספר ימים ולא חזר לסורו במהלכם; הוא סבור כי במקרים אלה לא בנקל יורה בית משפט להחזיר משוחרר לכלאו.

אלא שאין זה כלל, שאין לו חריגים. כל מקרה נידון על פי נסיבותיו, ויש ומחזירים אדם לכלאו, במקרים מסוימים, כשהנסיבות מצדיקות זאת. אופי האישומים המיוחסים לעורר מעידים על מסוכנותו. מדובר במעשי אלימות שביצע, על פי הנטען בכתב האישום, כלפי בני משפחתו, ובסוג זה של עבירות קיים חשש מפני הישנותן, גם כאשר הנאשם מורחק מביתו.

לא שוכנעתי, בנסיבות המקרה הזה, כי יש מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לאשר את החלטת בית משפט השלום, ובקביעה שאין די, במקרה זה, בחלופת מעצר. לעורר הרשעות קודמות, ובהן הרשעה בגין עבירה הנגועה באלימות, הוא הכה באכזריות רבה את המתלוננת, וחזקת מסוכנותו לא פגה.

התוצאה היא שיש לדחות את הערר.