בש"פ 6448/18 יאיר אסיג נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט א' יקואל ) מיום 5.9.2018

בעמ"ת 3669-09-18, במסגרתה נדחה ערר המבקש על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ר' פרי ) מיום 2.9.2018 במ"ת 43417-08-18, במסגרתה הורה בית המשפט על מעצר המבקש עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, וכן הורה על קבלת תסקיר שירות המבחן אשר יבחן אפשרות לחלופת מעצר.

1.

ביום 20.8.2018 הוגש כתב אישום נגד המבקש לבית משפט השלום בתל אביב, המייחס לו עבירה של איומים. על פי עובדות כתב האישום, המבקש איים על בת זוגו (המתלוננת) שיפגע בגופה שלא כדין בכוונה להפחידה או להקניטה, תוך שעשה שימוש בסכין. כן צוין במסגרת כתב האישום כי המבקש איים לבצע ניסיון אובדני. בסמוך להגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצר המבקש עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.

ביום 2.9.2018, לאחר שמיעת טענות הצדדים, קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה נגד המבקש, הנסובות על הודעות המתלוננת ובני משפחתה. עוד קבע בית המשפט, על סמך חוות דעת פסיכיאטרית שניתנה בעניין המבקש ועל סמך בדיקת שתן שניטלה ממנו שממצאיה עלו שרידי סם, כי נשקפת מהמבקש מסוכנות. כן נקבע כי קמה בעניינו מסוכנות סטטוטורית בשל כך שמיוחסות למבקש עבירות של אלימות במשפחה. בית המשפט מצא להפנות את המבקש לשירות המבחן על מנת לבחון חלופת מעצר בעניינו. במקביל לכך, הורה בית המשפט על מעצר המבקש עד לקבלת תסקיר המעצר ביום 25.9.2018.

3.

על ההחלטה ההיא הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי. במסגרת הערר טען המבקש כי שגה בית משפט השלום עת קבע קיומו של רף ראייתי נדרש ועת שהורה על הזמנת תסקיר מעצר חלף העברתו לחלופת מעצר על אתר. המשיבה, מנגד, טענה כי לא נפל כל פגם בהחלטת בית משפט השלום, בהתחשב בחומרת מעשיו של המבקש ובצורך להתרשם ממצבו של המבקש באמצעות שירות המבחן.

4.

ביום 5.9.2018 דחה בית המשפט המחוזי את הערר שהגיש המבקש. תחילה נקבע כי אין מקום להידרש לטענות המבקש לעניין הרף הראייתי הנדרש, שכן מדובר בהחלטת ביניים ואין מקום לאפשר ערר על החלטה שכזו. צוין כי שמורה למבקש הזכות לטעון לראיות לאחר שתתקבל החלטה מסכמת בעניינו. בהמשך קבע בית המשפט כי לא נפל פגם בהחלטת בית משפט השלום להורות על הזמנת תסקיר מעצר בעניינו של המבקש, שכן מכלול נסיבות העניין מצדיק זאת. בתוך כך, קבע בית המשפט כי הפגיעה בחירות המבקש היא מידתית הנסוגה מפני אינטרס הציבור למוגנות. על כן, דחה כאמור בית המשפט המחוזי את ערר המבקש.

5.

על החלטה זו הוגש הבקשה שלפנַי, במסגרתה חוזר המבקש הן על טענותיו לעניין חולשת הראיות והן לעניין חלופת המעצר, ומבקש למצער לבחון בדחיפות חלופת מעצר הולמת עד להגשת תסקיר מעצר בעניינו. כן ציין המבקש כי בחוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה בעניינו נשלל חשש לניסיון להזיק לעצמו, וגם עניין זה צריך שייזקף לזכותו.

6.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי מתן רשות לערור לפי סעיף 53(א1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) תינתן, ככלל, רק במקרים מיוחדים, בהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים להליך, או כאשר מתקיימות נסיבות פרטניות חריגות ומיוחדות המצדיקות זאת (ראו למשל: בש"פ 4821/18 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (22.6.2018); בש"פ 503/18 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (21.1.2018);

בש"פ 8386/17 אביטן נ' מדינת ישראל , פסקה 11 (13.11.2017)). טענותיו של המבקש הן טענות פרטניות הנוגעות לעניינו בלבד ואינן מעוררות כל שאלה עקרונית החורגת מהנסיבות הקונקרטיות של ההליך.

מה גם, אף לגופו של עניין, לא מצאתי כי נפל כל פגם בהחלטות הערכאות קמא.

הבקשה נדחית.