בש"פ 6460/98 אפרים חדד נ. מדינת ישראל

העורר, המואשם באינוס ובמעשה סדום בגרושתו, נעצר עד תום הליכי המשפט. עיקר טענת סניגורו, בערר שהגיש, הייתה, כי לא קיימות ראיות לכאורה המספיקות למעצר. לחלופין, ביקש סניגורו לקבוע חלופת מעצר.

לא מצאתי בטענות אלה יסוד ועל-כן גם לא ביקשתי תשובה.

האישום מושתת על עדות המתלוננת, ובית-המשפט המחוזי מצא לה חיזוקים בדברי העורר עצמו, שהוקלטו על-ידי המתלוננת, וכן בעדויות העובדת הסוציאלית שטיפלה במתלוננת. תשתית ראייתית זו הינה מספקת למעצר, ולא מצאתי יסוד על-כן להתערב בעניין זה בקביעתו של בית-המשפט המחוזי.

אשר לעניין חלופת המעצר, טען הסניגור כי ראוי הוא ללכת בדרך זאת הואיל והקורבן אינו אדם בלתי מוכר לעורר, אלא גרושתו. אני דוחה גישה זו מעיקרה. הסכנה שמהווה נאשם לקורבן במקרים של אונס במשפחה אינה פחותה, ואולי אף עולה, על הסכנה שהוא מהווה כאשר מדובר בעבירת אינוס של קורבן שהנאשם לא הכיר אותו.

זאת ועוד, ביחסים אלימים כגון אלה, בין אנשים קרובים, פועלים גם שיקולים בלתי רציונליים. לפיכך, חלופת מעצר המבוססת על שליטה עצמית של הנאשם אינה יכולה להסיר את החשש לשלום הקורבן אם ישוחרר מן המעצר.

הערר נדחה.