בש"פ 6463/98 זכרייא דעייף נ. מדינת ישראל

העורר הובא לדין יחד עם עוד שניים בעבירות של חבלה חמורה, תקיפה בצוותא והחזקת סכין שלא כדין. העובדות, בתמצית, הן תקיפה תוך דקירה בסכין של נוסעי מכונית אשר "העזו" להעיר לנאשמים על נסיעה פרועה.

כל הנאשמים כופרים באשמה ויש, כפי שאני מבין מהחלטת השופט הנכבד קמא, בעייתיות מסוימת בקשר עם שיטת הזיהוי ועם מסדר הזיהוי שנעשה על ידי המשטרה.

בא כוח העורר, בין יתר טענותיו, היפנה את תשומת ליבי

לפסיקה בנושא זה. אני סבור שזה לא עניין שאני צריך לענות בו.

בית המשפט המחוזי, כאשר ידון בהוכחות, יצטרך גם לבדוק עניין זה. בשלב הזה, עד כמה שהדבר נוגע לראיות, צריך לבדוק אם יש תשתית ראיות לכאורה, שהוא תנאי למעצר עד תום ההליכים.

העניין הזה נבדק על ידי השופט קמא. הוא השיב בחיוב, ואני לא רואה סבה להתערב במסקנתו.

הטענה העיקרית שבפי בא כוח העורר היא טענה של אפלייה . שני הנוסעים האחרים במכוניתו של העורר שוחררו בתנאים של חלופת מעצר, ובא כוח העורר טוען שאפליה בין שותפים לאותה עבירה באותן נסיבות תיעשה רק במקרים נדירים ועל יסוד נימוק כבד משקל. הנימוק במקרה זה היה עברו של העורר. השופט הנכבד בבית משפט קמא התרשם מגליון הרשעותיו הקודמות של העורר שיש בו מסוכנות, מפני שהוא הורשע בעבר יותר מפעם בעבירות של אלימות. הבדל נוסף שהיה בין העורר לאחרים הוא עניין של גיל. האחד מהם קטין ממש, השני בגיר "רך" (בן 20) ואילו העורר שבפנינו כבר בן 24. ב"כ העורר מפנה תשומת ליבי לעובדה נוספת, והיא שהמתלוננים הם תושבי הרשות הפלסטינית ואין בטחון שהמשפט יתנהל כסדרו, ושהם יופיעו כשיוזמנו.

את הנימוק האחרון הזה אינני לוקח בחשבון. ההנחה היא שיבואו, ואם לא, יכול שתהיה סיבה להגיש בקשה לעיון מחודש בשאלת המעצר. השאלה היחידה היא, האם השופט בבית המשפט קמא נימק נכונה את האבחנה בין העורר דנן לבין חבריו.

לי נראה שהתשובה לשאלה הזו חיובית.

התוצאה היא שאני דוחה את הערר.