בש"פ 6465/07 לירן מלכה נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת ע' קפלן-הגלר ) שקיבל ערר על החלטת בית משפט השלום ברחובות (כב' השופט ה' פינשטין ) והורה על מעצרו של העורר עד החלטה אחרת.

1.

נגד העורר הוגש ביום 24.6.07 כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפה, הפרת הוראה חוקית וניסיון לפציעה, לפי סעיפים 379, 287(א), 334 ו- 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

לפי המיוחס בכתב האישום, היו העורר והמתלוננת, קטינה ילידת שנת 1991, מצויים בקשר רומנטי משך כחודש. לפי עובדות האישום הראשון, במהלך ויכוח שהתגלע בין העורר למתלוננת ביום 18.6.07, ברחה המתלוננת מן העורר אולם האחרון רדף אחריה והשליך לעברה קלמנטינות. משהצליח העורר להדביקה, תפסה ואחז בידיו את ידיה. המתלוננת הצליחה לשחרר את אחיזתו וסטרה לו, והוא בתגובה הפילה באמצעות בעיטה בגבה. בהמשך, לפי הנטען, אחז העורר בידה הימנית של המתלוננת והכה בה באבן. בעקבות האמור, נחקר העורר בתחנת המשטרה ברחובות בחשד לתקיפת הקטינה. בתום החקירה שוחרר העורר בתנאי ערובה לפיהם לא יכנס לרחוב בו מתגוררת המתלוננת, ולא ייצור עימה קשר בשום דרך שהיא למשך עשרה ימים. למחרת בבוקר, לפי הנטען, התקשר העורר אל המתלוננת והודיעה כי הוא ממתין לה וכי ברצונו לשוחח עימה. המתלוננת סירבה לפגשו וניתקה את השיחה אולם העורר המתין עד לצאתה מבית הספר. כשיצאה לבסוף המתלוננת, אחז העורר בידה וביקש את סליחתה, אולם היא עזבה את המקום מבלי לשוחח עימו. לפי עובדות האישום השני, ביום 21.6.07 פסע אבי המתלוננת (להלן: המתלונן) ברחוב דואני ביבנה, כשלפתע הגיח העורר בריצה כשהוא אוחז בידו מוט מתכת חד בכוונה לתקוף את המתלונן. המתלונן הדף את העורר, והאחרון נמלט מן המקום תוך שהוא מאיים על המתלונן כי לא יניח לביתו. בגין האמור יוחסו לעורר עבירות של תקיפה, הפרת הוראה חוקית וניסיון לפציעה, לפי סעיפים 379, 287(א), 334 ו-25 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום התבקש מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביום 24.6.07 הורה בית משפט השלום ברחובות (כב' השופט ה' פינשטין ) על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בתנאים מגבילים לארבעה ימים, עד לקיום דיון בעניינו. על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט ג' נויטל ), אשר קיבל את הערר בקובעו, כי נוכח קיומן של ראיות לכאורה ומסוכנות גבוהה, אין לשחרר את העורר בטרם ייבחן האם די בחלופת המעצר שהוצעה בכדי לאיין את מסוכנותו. ביום 1.7.07 קבע בית משפט השלום (כב' השופט ה' פינשטין ) כי המתלוננת "משדרת פחד" מהעורר, וכי קיימות ראיות לכאורה. עם זאת, הורה בית המשפט על קבלת תסקיר מבחן, וכשלב ביניים, עד לדיון שנקבע ליום 11.7.07, הורה לשחרר את

העורר למעצר בית מלא בפיקוח ובכפוף להפקדת ערבות. גם על החלטה זו הוגש ערר, אשר נתקבל על ידי בית המשפט המחוזי (כב' השופט ג' נויטל ) בקובעו כי המסוכנות רבה עד כדי "כתובת על הקיר", וכי יש להמתין לתסקיר שיבחן, כאמור את אפשרות נטרול מסוכנותו של העורר, וכן את תחושת המתלוננת ביחס לשחרורו. ביום 8.7.07 נתקבל תסקיר אשר הביע התלבטות ביחס לשאלת שחרורו של העורר, אולם לבסוף נמנע מלהמליץ על שחרור העורר לחלופה המוצעת נוכח היעדר מענה לרמת הסיכון הגבוהה. ביום 15.7.07 הורה בית משפט השלום (כב' השופט ה' פינשטין ) על העברת התיק לקבלת תסקיר נוסף, נוכח היעדר התייחסות בתסקיר הקודם לסוגיית המתלוננת, ועל שחרור המשיב למעצר בית מלא, לאחר שהמתלוננת העידה בבית המשפט כי אין היא מפחדת מהעורר, וכי התלוננה תלונת שווא במשטרה לאחר שאביה כפה אותה לכך במכות ובאיומים. על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי (כב' השופטת ע' קפלן-הגלר ). בית המשפט המחוזי קבע כי אין להכריע בשאלת מעצרו של העורר עד תום הליכים, שכן זו תוכרע בדיון בבית משפט השלום ביום 13.8.07. בצד האמור, נוכח קיומן של ראיות לכאורה ו"המסוכנות הגלויה על פניה" הנשקפת מן העורר, יש להורות על מעצרו של העורר עד להחלטה אחרת של בית משפט השלום.

3.

מכאן הערר שבפני בגדרו טוען בא-כוח העורר כי נוכח ראיות חדשות שהוצגו על ידו לבית המשפט כבר בשלבי הדיון המוקדמים, לא קיימות ראיות לכאורה, ולפיכך אין להורות על מעצר ואף לא על מעצר בית. לטענתו, המתלוננת ציינה בדבריה לפני בית המשפט ביום 12.7.07, כי אינה מפחדת מהעורר וכי היא רצתה להיות עמו בקשר.

על המשיבה יהיה להגיש את הודעתה בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות, התשל"ה-1971, ולתמכה בראיית חיזוק, וכזו אין בנמצא. עוד טוען בא-כוח העורר כי טעה בית המשפט קמא משלא העניק את המשקל הראוי להיעדר המסוכנות הנשקפת מן העורר נוכח התנהגותו במשך השבוע בו שהה במעצר בית וכיבד את תנאיו.

לא היה מקום להחזיר את העורר למעצר לאחר ששוחרר, כפי שנפסק לא אחת.

באת כוח המדינה טענה מנגד, כי חומר החקירה בעניינו של העורר מצביע על המסוכנות הגבוהה הנשקפת ממנו. שירות המבחן בתסקירו אינו ממליץ על שחרור העורר, ועומד על שימוש בסמים בעבר ועל וחוסר יציבות מצדו. נוכח העובדה שמדובר בהחלטת ביניים, וכי אפשרות השחרור לא נבחנה עד תום, אין יסוד לשחרור העורר לחלופת מעצר.

4.

לאחר שקילת טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. אין בדעתי לקבוע מסמרות בשאלת מעצרו של העורר עד תום ההליכים, שכן הדיון בערכאה הדיונית טרם הסתיים, והוא נקבע ליום 13.8.07. השאלה העומדת להכרעתי בערר זה הינה האם יש יסוד להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי שהורה על מעצרו של העורר עד להחלטת בית משפט השלום בדיון ביום 13.8.07. לכך יש לענות בשלילה. הן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי קבעו בהחלטות קודמות כי קיימות ראיות לכאורה. טענת העורר בדבר כרסום בעצמת הראיות צריכה להתברר לפני הערכאה הדיונית, שכאמור טרם סיימה את מלאכתה. בית המשפט המחוזי עמד על המסוכנות שנשקפת מן העורר. לכך יש להוסיף את המלצתו השלילית של שירות המבחן, בסיפא לתסקירו מיום 8.7.07, לפיה "רמת הסיכון גבוהה באופן כזה אשר אינה [כך במקור} מאפשר המלצה על שחרורו לחלופת מעצר". בנסיבות אלה, אינני רואה עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי – שכוחה יפה כאמור עד להחלטה אחרת של בית משפט השלום שימשיך את דיונו בשאלת מעצרו של העורר ביום 13.8.07.

הערר נדחה.