בש"פ 6467/01 מדינת ישראל נ. תאופיק אבו תאייה

1.המשיב עומד לדין פלילי בבית המשפט המחוזי בירושלים. הוא נאשם בעבירת אינוס ובשתי עבירות של מעשים מגונים. המשיב הוא נהג מונית וביום 19.6.2001, בשעת צהריים, עלתה נוסעת לרכבו, באוניברסיטה העברית שבהר-הצופים. היא ביקשה להגיע למחוז חפצה, והמשיב נאות להסיעה.

במהלך הנסיעה החל המשיב ללטף את ירכה של הנוסעת ותחב את ידו לחולצתה. על מנת למנוע ממנה לצאת את המונית, הגביר, כך על פי כתב האישום, את מהירות נסיעתו. לאחר מכן חשף את אבר מינו ומשך בכוח את ידה של הנוסעת לעברו. המשיב תחב את ידו לתחתוניה של הנוסעת והחדיר את אצבעותיו לאבר מינה. מעשיו אלה בוצעו בניגוד לרצונה של הנוסעת וחרף צעקותיה. במעשיו אלה - כך נטען בכתב האישום - ביצע מעשה אינוס ומעשים מגונים לשם גירוי וסיפוק מיני.

ביום 16.7.2001 הסיע המשיב במונית נוסעת אחרת. הוא הציע לה לבוא עמו לבית קפה, אולם במהלך הנסיעה החל לנשק אותה בפיה, נגע במקומות שונים בגופה, חשף את אבר מינו, ומשך את ידה לעברו - הכל בניגוד לרצונה.

2.המשיב אינו כופר, בעדויות שמסר במשטרה, בעצם ביצוע מקצת המעשים המיניים, אך הוא טוען כי הכל היה בהסכמתן של שתי הנוסעות. לטענתו, העובדה שהאחת מהן חזרה למונית לאחר שעצר והעובדה שהאחרת נאותה ללגום עמו קפה - מעידה על כך. בית המשפט המחוזי לא קיבל השקפה זו והראיות מלמדות לכאורה כי אין בה ממש. על-פי עדותן של השתיים כפה עצמו המשיב עליהן. שתי המתלוננות העידו, כל אחת, בסמוך לאחר המקרה, במשטרה. אחת מהן היא תיירת שיצאה מן הארץ סמוך לאחר מכן. האחרת תושבת ישראל, ועדותה מתאששת בעדות מכריה שפגשו בה מיד לאחר המעשים שביצע בה המשיב.

3.בית המשפט המחוזי, שבפניו נתבררה בקשת המדינה להורות על מעצרו של המשיב עד תום משפטו, מצא כי קיימת תשתית ראייתית, במידה הדרושה בשלב זה, באשר להאשמות המיוחסות למשיב. בית המשפט המחוזי ראה גם לאמץ את טענת המדינה כי קיים יסוד סביר לחשש, שהמשיב יסכן את ביטחון המתלוננת שנותרה בארץ, ואת ביטחון הציבור בכללותו. בית המשפט קבע עוד כי:

"מעשיו של המשיב הראו כי אין הוא שולט ביצריו ומסוכנותו רבה. הוא הפר את האמון שנתנו בו המתלוננות, כאשר נכנסו למונית, וכפה עליהן קרבה אינטימית, תוך התעלמות מרצונותיהן. אין ספק כי מדובר בעבירה חמורה שבוצעה על ידי משרת הציבור, תוך פגיעה באמון הציבור בתחבורה הציבורית. ביצוע פעולות תוך כדי נסיעה גם סיכן את ביטחון הציבור בכביש, כמו גם את ביטחון המתלוננות".

חרף כל אלה בחן בית המשפט את האפשרות להמיר את המעצר בחלופה אחרת, ובסופו של דיון שוחרר המשיב ל"מעצר בית" בבית חברו.

כנגד החלטה זו מופנה הערר שהגישה המדינה.

4.דין הערר להתקבל. מעשיו של המשיב מלמדים כי אין הוא שולט ביצריו, ואין לו מעצורים. הוא תקף מינית את שתי המתלוננות, בתוך פרק זמן קצר יחסית, וקיים חשש ממשי כי יחזור על מעשיו, משתינתן לו ההזדמנות לכך. המשיב לא נרתע מלנצל את העובדה שהנוסעות נתנו בו אמון בשל היותו משרת ציבור. נוסעת ונוסע הנכנסים למונית, הפועלת בשירות הציבור, זכאים להניח כי אין הם צפויים לסכנה מצד נותן השירות. לא יעלה על הדעת, כי משרת הציבור ינצל את העובדה שהנוסע, או הנוסעת, כלואים במונית במהלך הנסיעה, כדי ליתן דרור ליצריו. כאמור, ניצול מחפיר זה של הכוח שעמד לרשותו של המשיב, וניצול עיסוקו הציבורי, מלמדים כי הוא נעדר כל עכבות מוסריות או אחרות, ומסוכנותו רבה. אין זה המקרה שבו ניתן להבטיח את ביטחון הציבור בחלופה אחרת למעצר.

התוצאה היא שהערר מתקבל. החלטתו של בית המשפט המחוזי תבוטל, והמשיב ייעצר עד תום משפטו.