בש"פ 6467/09 ראמי אבו חמדיה נ. מדינת ישראל

1.

הערר שבפניי עניינו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ז' בוסתן) מיום 23.7.09, אשר דחה את עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום בכפר סבא (כב' השופטת נ' מימון-שעשוע) המורה על חילוט רכבו של העורר, אשר שימש כאמצעי לביצוע עבירה.

2.

העורר הינו הבעלים הרשום של אוטובוס זעיר (להלן: הרכב ). בדצמבר 2008 נתפסה על-ידי המשטרה הגברת יסמין אבו כאשף (להלן: אבו כאשף ) כשהיא נוהגת ברכב, בו הסיעה מספר תושבי הרשות הפלסטינית בכוונה להכניסם לשטח ישראל. בגין מעשים אלו הוגש כתב אישום נגד אבו כאשף והיא הורשעה על-פי הודאתה בעבירה של ניסיון להסעת שוהים בלתי חוקיים (להלן: שב"חים ) (סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: החוק )).

עובר למתן גזר הדין, הודיעה המאשימה כי בכוונתה לעתור לחילוט הרכב מכוח סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט- 1969 (להלן: הפקודה ). לאחר מתן ההודעה, הגיש העורר בקשה להחזרת תפוס לפי סעיף 34 לפקודה. בין הצדדים לא הייתה מחלוקת כי התנאים לחילוט רכב לפי סעיף 12א(ד2) לחוק אינם מתקיימים במקרה זה. גדר המחלוקת היה בעניין היחס בין סעיף 39 לפקודה לבין סעיף 12א(ד2) לחוק, וחלותו של סעיף 39 לפקודה כהוראת חילוט כללית, מקום בו קיים סעיף חילוט בחוק ספציפי – סעיף 12א(ד2) לחוק. בית משפט השלום הכריע כי אין מניעה להחיל את סעיף 39 לפקודה, כיוון שזה מקים סמכות חילוט רחבה. עוד נקבע כי תכליתו של חוק הכניסה לישראל הינה להחמיר את הדין בתחום זה, ופרשנות המביאה למצב של צמצום סמכות החילוט של בית המשפט אינה תואמת את תכלית החוק. על כן, הורה בית המשפט על חילוט הרכב. עילת החילוט התבססה על הרשעותיו הקודמות של העורר, כמו-גם תיקים תלויים ועומדים בעבירות דומות, וסתירות שהתגלו בין גרסת העורר לבין גרסתה של אבו כאשף. עוד הוצגו לבית המשפט ראיות לכך שהרכב הוכשר באופן מיוחד לצורך הסעת שב"חים על-ידי הסרת מושביו האחוריים וכיסוי חלונות הרכב בוילונות כהים. נוכח ממצאים אלו עבר הנטל הראייתי לעורר להוכיח כי לא היה מודע למעשה העבירה, אך העורר לא הרים נטל זה.

3.

על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט אימץ את עמדתו של בית המשפט קמא והותיר את הוראת החילוט על כנה. בהחלטתו קבע בית המשפט כי יש ליתן לחוק הכניסה לישראל פרשנות מחמירה, וכי פרשנות המונעת חילוטו של רכב במקרים בהם העובר עבירה על פי סעיף 12א(ג)(1) לחוק אינו בעליו של הרכב בו נעשה שימוש במסגרת העבירה אינה מתיישבת עם תכלית זו. מעבר לנדרש, קבע בית המשפט כי העובדה שבקשה לחילוט הרכב לא הוגשה מטעם המאשימה אינה שוללת את סמכותו של בית המשפט להורות על חילוט. זאת, מכוח הבקשה אותה הגיש העורר על פי סעיף 34 לפקודה, המעניק לבית המשפט סמכות לצוות לנהוג בחפץ כראות עיניו. משלא נטען במסגרת הערר לגבי הנסיבות בהן הגיע הרכב לידי אבו כאשף, ולגבי מודעותו של העורר לדבר העבירה שבוצעה באמצעות הרכב שבבעלותו, קיבל בית המשפט המחוזי את קביעת בית משפט השלום כי העורר לא הרים את נטל הראיה שהוטל עליו, ועל כן דינו של הערר להידחות.

4.

נגד החלטת בית המשפט המחוזי מופנה הערר שבפניי. לעניין שאלת היחס בין סעיף 39 לפקודה לסעיף 12א(ד2) לחוק, טוען העורר כי ההוראה בחוק הכניסה לישראל הינה הוראה ספציפית אותה יש לבכר על פני ההוראה הכללית שבפקודה. לשיטת העורר, הכרעת בתי המשפט דלמטה מפרה את הכלל לפיו בהתקיים שתי פרשנויות סבירות לחוק יש להעדיף את זו המיטיבה עם הנאשם. לחילופין טוען בא כוח העורר כי תנאי סעיף 39 לפקודה אינם חלים במקרה זה, נוכח העובדה כי העורר לא ביצע את העבירה נשוא החילוט ולא נחקר בחשד למעורבות בה. על כן, המסקנה כי לעורר הייתה מודעות לשימוש שנעשה ברכבו לצורך ביצוע העבירה הינה משוללת בסיס, ושגה בית המשפט בקבעו כי המשיב לא הרים את נטל הראיה שהועבר אליו בעניין זה.

5.

מנגד, טען בא כוח המשיבה כי כל הטענות אותן העלה בא כוח העורר נבחנו והוכרעו בבית המשפט קמא. עוד נטען כי תכליתו של חוק הכניסה לישראל היא החמרה בדין, וכי הפרשנות לה טוען הסנגור לגבי היחס בין סעיף 39 לפקודה ובין סעיף 12א(ד2), אינה מתיישבת עם תכלית זו. בנסיבות העניין המתוארות בהחלטות בתי המשפט דלמטה קמה לטענתו חזקה כי העורר היה מודע לשימוש ברכב שבבעלותו לשם ביצוע עבירה, והעורר לא עמד בנטל ההוכחה להפריך חזקה זו. לאור זאת, טוען בא כוח המשיבה, צדקו בתי המשפט דלמטה בכך שהורו על חילוט הרכב על-פי סעיף 39 לפקודה.

6.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, סבורה אני כי דין הערר להידחות. הסוגיה המשפטית הנוגעת ליחס בין סעיף 39 לפקודה לבין סעיף 12 לחוק כבר נדונה והוכרעה על-ידי בית משפט זה. ברע"פ 4105/06 ג'אבר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 2.1.07) עמד המותב על תכליתו של חוק הכניסה לישראל להחמיר את הדין לאור ההחרפה במצב הביטחוני בישראל עובר לחקיקת החוק, ועל כך שלא ניתן לקבל – נוכח תכלית זו - לפרשנות המעקרת את סעיף 39 לפקודה במקרים שאינם עומדים בתנאים הקבועים בסעיפי החילוט בחוק. לסיכום נאמר בעניין זה:

"כלל הפרשנות הוא, כי חוק ספציפי גובר על חוק כללי. ואולם, דומה כי בענייננו אין המדובר במקרה ה"נקי" של חוק ספציפי הגובר על חוק כללי, שהרי אם תאמר כן, ייצא שעובר העבירה בפעם הראשונה ייפטר בגלל הוראת החוק המיוחד (חוק הכניסה לישראל) מהוראת החוק הכללי (פקודת סדר הדין הפלילי), ואם כן הקל המחוקק עם מי שביקש להחמיר עמו, וחזקה היא "כי תכליתו של כל דבר חקיקה היא שיפורש לקידום תכליתו" (ברק, פרשנות במשפט: פרשנות החקיקה, 573); "חזקה על המחוקק שמבקש הוא להגשים את התכלית העומדת ביסוד החקיקה, ולא תכלית שונה" (השופט - כתארו אז - ברק בבג"צ 265/87 ברספורד נ' משרד הפנים, פ"ד מג(4) 793, 839).

...

אשר להוראות בסעיף 12א(ג1)-(ג2) לחוק הכניסה לישראל, הכוללות אפשרות לאיסור שימוש ברכב שנעברה בו עבירה, איננו סבורים - בכל הכבוד - כי אלה באות לומר שבמקרה של עבירה ראשונה יינתן רק צו איסור שימוש אלא אם מתקיימים טעמים מיוחדים ... לדעתנו הוסיף המחוקק אפשרות שלא היתה קיימת בסעיף 39(א) לפקודת סדר הדין הפלילי, ובכך החמיר החמרה אחת, ושוב הוסיף וציוה על חילוט בסעיף 12(א)(ד2) במקרה של עבירה נוספת".

בהתאם להלכה זו, יש לדחות את טענת ההגנה כי סעיף 12א(ד2) לחוק גובר על הוראת סעיף 39 לפקודה, וכי משלא חלים תנאי סעיף 12א(ד2) לחוק אין מקום להחיל את הוראות סעיף 39.

7.

לעניין יישומו של סעיף 39 לפקודה על מקרה זה, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטותיהם של בתי המשפט דלמטה. כידוע, ההתערבות בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית שמורה למקרים לחריגים בלבד (בש"פ 609/91 חיון נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 25.2.91). החלטת החילוט התבססה על כך שהרכב בבעלות העורר שונה והותאם למשימת הסעת שוהים בלתי חוקיים, על גרסתה של אבו כאשף אשר טענה כי העורר נתן לה הוראות בדבר משימת ההסעה, ועל סתירות שהתגלו בין גרסתו של העורר לבין גרסתה של אבו כאשף. ממצאים אלו אכן מעלים חשד סביר כי העורר היה מודע לשימוש ברכבו לשם ביצוע העבירה, כנדרש לשם החלת סעיף 39 לפקודה.

במצב דברים זה עובר נטל ההוכחה לידי העורר לשם סתירת חזקה זו. איני רואה מקום להתערב בקביעת הערכאות דלמטה כי העורר לא עמד בנטל זה. גרסתו של העורר בעניין המטרה שלשמה מסר את רכבו לאבו כאשף הינה משוללת תימוכין, והעורר אף נמנע ממסירת גרסתו זו מעל דוכן העדים בפני בית משפט השלום, והסתמך על דברי סנגורו בלבד. עברו הפלילי של העורר גם הוא עומד לו לרועץ, כיוון שעולה ממנו כי עסקי הסעת שב"חים אינם זרים לעורר.

8.

משכך, איני מוצאת מקום להתערב בהחלטות בתי המשפט דלמטה, והערר נדחה.