בש"פ 6476/01 אחמד זניד נ. מדינת ישראל

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של ייצוא, הכנה והפקה של סם מסוכן, על שגידל שתילי קנבוס במשקל כולל של 450 ק"ג. שתילי הקנבוס נתגלו בחממה של חבר מושב, על ידי הבעלים של החממות. הלה דיווח על כך למשטרה, והוצבה תצפית של שוטרים בחממה. בשעת לילה הבחינו באדם הנכנס לשטח החממה, כשהוא מתהלך בתוכה, בין שורות שתילי הקנבוס, נוגע בהם, מאיר לעברם בפנס ומדי פעם נוגע בקרקע. כשביקשו השוטרים לעצור אותו, הוא ביקש לברוח, אך נתפס לבסוף על ידי השוטרים, שהשתלטו עליו. היה זה העורר. לאחר מעשה נמצא מכשיר הפלפון הסלולרי שלו בתוך החממה. העורר גרס כי הוא עבר במקום בדרכו לחוף הים, עצר ליד ברז מים בסמוך לחממה, ואז נעצר על ידי השוטרים. לטענתו לא נכנס כלל אל תוך החממה, וממילא גם לא בחן את השתילים שבתוכה. עדותו זו נסתרת בעדויות השוטרים, וגרסתו גם אינה מתיישבת עם העובדה, שמכשיר הטלפון שלו נתפס בתוך החממה, ולא מחוצה לה.

בדין קבע איפוא בית משפט השלום כי קיימות לכאורה ראיות הקושרות את העורר לאשמות נשוא האישום. אין מחלוקת כי קמה גם עילת מעצר, במקרה שניתן לייחס לעורר את העבירה של גידול קנבוס. בית משפט השלום (כבוד השופטת קלוגמן) שקל את האפשרות להמיר את המעצר בחלופה אחרת, אך החלופות שהוצעו לו, לא היה בהן די. לפיכך הורה על מעצרו של העורר עד תום משפטו.

העורר שב ופנה לבית משפט השלום והציע חלופה אחרת למעצר, לפיה ישוחרר העורר בערובה ובתנאים נוספים וישהה ב"מעצר בית מלא" בשבט אל עזזמה. בית משפט השלום, בהרכב אחר (כבוד השופטת טלמור) אמץ את החלופה שהוצעה כאמור, והורתה על שחרורו של העורר ממעצר.

ערר שהוגש על ידי המדינה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, נתקבל, ובית המשפט הורה על מעצרו של העורר עד תום משפטו.

כנגד החלטה זו מופנה הערר היום.

העורר טוען, כי לא עומדות לחובתו ראיות המוכיחות לכאורה את אשמתו, וכי מכל מקום, הן לא נבחנו די בבית המשפט המחוזי. עוד הוא טוען, כי לא נבחנה האפשרות להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה. בטענה זו האחרונה אין ממש, שכן הדיון בבית המשפט המחוזי בערר שהגישה המדינה, לא נסוב אלא על השאלה אם היה מקום לשחרר את העורר בערובה.

יחד עם זאת, בשל טיב הראיות שהתביעה סומכת עליה, שאף שהן מספיקות במובן "הטכני", הרי לא ניתן לעמוד, בשלב זה, על חוזקן ועל מידת המעורבות של העורר, בעבירות המתוארות באישום ובהתחשב בכך, שהן בהחלטת בית משפט השלום והן בהחלטת בית המשפט המחוזי, ניכרת התלבטות בשאלת המעצר, מן הראוי היה להותיר בעינה את החלטת בית משפט השלום (שניתנה מפי כבוד השופטת טלמור). אשר על כן, מתקבל הערר, והעורר ישוחרר בערובה ובתנאים שנקבעו כאמור.