בש"פ 6481/06 פלוני נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא אמינוף) מיום 13.7.06, בב"ש 2225/06, בגדרה נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטה לעצרו עד לתום ההליכים.

ב.ביום 5.3.06 הוגש כתב אישום כנגד העורר, יליד 7.1.88, המייחס לו עשרים עבירות של אינוס, מעשי סדום ומעשים מגונים במשפחה בגין מעשים שביצע באחותו, קטינה מתחת לגיל 16 (להלן המתלוננת). עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרו עד לתום ההליכים. ביום 20.3.06 הורה בית המשפט המחוזי על מעצר העורר כמבוקש.

ג.ביום 7.6.06 התקיים דיון בבקשת העורר לעיון חוזר (שהוגשה ביום 7.5.06). בהחלטתו מיום 20.6.06 קבע בית המשפט המחוזי כי לא הועלו על ידי העורר נסיבות חדשות. מכתב שנכתב על ידי הורי המתלוננת והונח בפני בית המשפט מחזק את החשש הכבד לנסיונותיהם להשפיע על המתלוננת לשנות עדותה. בית המשפט סיים את החלטתו בקבעו ש"בתום עדותה של המתלוננת ניתן יהיה אולי לשקול מחדש הגשת בקשה נוספת לעיון חוזר בפני בית המשפט עקב שינוי הנסיבות".

ד.ביום 19.6.06 תוקן כתב האישום והעורר הודה בעובדות כתב האישום המתוקן. בכתב האישום המתוקן נמחקו הביטויים להתנגדות מצד המתלוננת ולכוח שהפעיל העורר, וכן חלק מעבירות האינוס ומעשי הסדום שיוחסו לעורר. נקבע כי העורר ביצע את העבירות שבכתב האישום המתוקן. הדיון בתיק נדחה לשם קבלת תסקיר מבחן ליום 18.9.06.

ה.כאמור, ביום 5.7.06 נדחתה בקשתו השנייה של העורר לעיון חוזר. בית המשפט ציין כי החשש לשיבוש לא פג שכן טרם הוגש תסקיר מבחן. כמו כן אף לשיטת העורר כי חשש השיבוש אינו קיים עוד, הרי שאין העורר בחזקת חף מפשע ועל כן אף מטעם זה אין הצדקה לשחררו.

ו.בערר דנן נטען כי נשתנו הנסיבות; כתב האישום תוקן וחומרתו פחותה ביחס לכתב האישום המקורי; לאחר הודאת העורר, אין צורך להעיד את המתלוננת ואין עוד חשש לשיבוש הליכי משפט, שעמד ביסוד החלטות בית המשפט הקודמות; בית המשפט התעלם מחוות הדעת שהונחה בפניו מטעם פסיכותרפיסט, שקבע כי יש לשלב את העורר כבר עתה בתכנית טיפולית. נטען עוד, כי בית המשפט לא שקל כדבעי את נסיבותיו האישיות של העורר: את ביצוע העבירות בהיותו קטין; את עברו הנורמטיבי ואת שיתוף הפעולה עם חוקריו. הוצעה - כך נאמר - חלופת מעצר טובה ומרוחקת, המשלבת טיפול.

ז.בדיון עשתה באת כוחו המלומדת של העורר כמיטב יכולתה לשכנע לקבלת הערר, בין השאר בטענה כי התסקיר שהוזמן ל-18.9.06 לא יוגש במועדו הן בשל המשך הרגיל של הכנת תסקיר כזה, הן בשל המצב הבטחוני שבו אין תפקוד מלא של שירות המבחן, וטרם שוחחו עם העורר. נטען כי הנסיבות הנוכחיות לאחר ההודאה, בשילוב עם חוות הדעת שהוגשה מטעם העורר הכוללת תכנית טיפולית, מצדיקים שחרור לחלופה. המקרה, כך נטען, זועק לטיפול, לאחר מעצר של מחצית השנה; העורר, הזקוק במיוחד לטיפול, הוא היחיד מבני המשפחה שאינו זוכה לכך. צוין כי המתלוננת אינה מצויה עוד בבית אלא במרחק.

ח.באת כוח המדינה ציינה כי המדובר בעבירות חמורות, ועתה לאחר ההודאה גם סרה חזקת החפות ויש להגן על המתלוננת; לא העורר הוא הקרבן.

ט.לאחר העיון חוששני כי אין בידי להיעתר לבקשה. עיינתי בתשומת לב בחוות דעתו של הפסיכותרפיסט אלון מרגלית מטעם העורר מיום 3.7.06 המתארת מסוכנות של העורר הבאה לביטוי במשפחה, ואת הזדקקותו לטיפול לעברייני מין לשם הצבת גבולות. ואולם, התיק מצוי עתה בשלב ביניים שבין ההודאה ועמה והקביעה כי העבירות בוצעו (לפי כתב האישום המתוקן) ובין גזר הדין. אין כל ספק כי העורר זקוק לטיפול, וכי הזמן החולף משמעותי, ובמיוחד בגילו הצעיר. מצב אופטימלי היה אילו ניתן להתחיל בטיפול כזה עוד במהלך המעצר, אך נמסר כי הדבר אינו אפשרי. איני רואה מקום לשחרור לחלופה, אף אם היא כוללת מרכיב טיפולי, בשלב שבו עומד גזר הדין להינתן בקרוב; אוסיף גם כי אין לפנינו נתונים עדכניים באשר למצב המתלוננת. בנסיבות אלה כל שניתן הוא לבקש, ראשית, כי שירות המבחן יעשה כל מאמץ לעמוד בלוח הזמנים שקבע בית המשפט המחוזי (תסקיר ב-18.9.06), שכן לשירות המבחן, בגישתו השיקומית, יש אינטרס כי העורר יגיע מהרה ככל הניתן לשלב הטיפולי, ולוא במסגרת העונש. אני מקדים תודה לשירות. שנית, חזקה על בית המשפט המחוזי כי יתן אף הוא דעתו לגזור את הדין בהקדם, דבר שהוא – דומני – אינטרס הכל.