בש"פ 6487/05 מדינת ישראל נ. נאסר אבו גריבה

1.זו בקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים, או עד למתן פסק דין בעניינו, לפי המוקדם.

2.המשיב עומד למשפט בעבירת רצח בכוונה תחילה. כעולה מכתב האישום, אחיינו של המשיב היה מעורב בקטטה, והתקשר אל המשיב ממקום הקטטה וביקש את עזרתו. המשיב הגיע למקום, והאחיין הצביע על המנוח, כמי שעמו התקוטט. המשיב התקרב אל המנוח בכוונה לרוצחו. הוא הדף מעל פניו אשה שניסתה להפריד בין הניצים והיכה אותה באגרופיו בביטנה. אז ניגש אל המנוח ודקר אותו פעמיים בראשו באמצעות מברג תוך הפעלת כוח רב, ובכוונה לגרום למותו. כתוצאה מהדקירות נפטר המנוח.

ביום 16.11.04 קבע בית המשפט המחוזי כי הונחה תשתית ראייתית לעבירת הריגה, והורה על הכנת תסקיר מעצר. תסקיר המעצר המליץ על חלופת מעצר והמשיב שוחרר בחלופת מעצר בית מלא ותנאים נוספים. המדינה עררה על החלטה זו לבית המשפט העליון, והערר התקבל, ולפיו המשיב נעצר עד תום ההליכים נגדו. הטעם שניתן לכך הוא כי מסוכנותו אינה מתירה את שחרורו בחלופה.

3.ביום 9.11.04 הוקרא כתב האישום. מספר דיונים נדחו עקב בקשות ההגנה, וביום 28.6.05 נדחה מועד דיון שנקבע עקב אילוצי הרכב השופטים לסיים תיקים פליליים בעלי דחיפות מיוחדת. שני מועדי דיון נוספים נקבעו לחודש נובמבר 2005.

4.כעולה מהנתונים שהובאו בבקשה, טרם החלה שמיעת הראיות בתיק זה. בחלקו, נבע הדבר ממגעים בין הצדדים לצורך הסדר טיעון שלא הניבו פרי. בחלקו נבע הדבר מאילוצים קשים של הרכב השופטים העמוס בעניינים רבים אשר נאלץ לדחות מועד הוכחות אחד ולקבוע רק שני מועדי דיון נוספים לחודש נובמבר הקרוב.

אין צריך לומר כי אילוצי העומס הרב על המערכת השיפוטית נותנים את אותותיהם במספר לא קטן של הליכים, אשר כורח הנסיבות מביא להתנהלותם בפרקי זמן החורגים מתפיסתו הבסיסית של המחוקק בדבר משך זמן סביר להתנהלות משפט אגב מעצרו של נאשם. מזה זמן, קיים פער ניכר בין תפיסה זו לבין יכולתה הממשית של מערכת המשפט להתמודד עם העומס הכבד המוטל עליה על רקע ריבוי העניינים העומדים להכרעה ביחס לכח האדם השיפוטי המוקצה לצורך כך. נוכח האילוצים האובייקטיביים האמורים, מתחייב כיום לערוך איזון ראוי בין הקושי המערכתי האמור, המסב פגיעה לנאשם, לבין עוצמת אינטרס הציבור והפרט הכרוך בשחרורו של נאשם בחלופת מעצר עקב התמשכות משפטו, במיוחד במצב בו טרם הוחל בשמיעת הוכחות לאחר חלוף תשעה חודשי מעצר.

5.בנסיבות ענין, זה נוכח אופיה של העבירה בה מואשם המשיב – שהיא עבירת המתה – ובהתחשב בכך שחלק ממעבר הזמן שחלף נזקף למגעים שנדרשו על ידי בעלי הדין לצורך בירור הסדר טיעון, גובר במקרה זה אינטרס הציבור המצדיק המשך מעצרו של המשיב לצורך המשך ניהול משפטו. העבירה בה מואשם המשיב, על נסיבותיה הקשות, מצביעה על מסוכנות מובנית. נוסף לכך גם חשש מפני הימלטותו של המשיב באם ישוחרר, הנובע מעובדת הימלטותו והיעלמותו מזירת העבירה למשך ימים ארוכים עד מעצרו. אין אף להקל ראש באפשרות כי שחרור המשיב עתה, ובטרם נשמעו עדים מרכזיים, עלול להביא לשיבוש הליכי המשפט על דרך השפעה על עדים שטרם העידו. טענת הסניגור בדבר הסדר סולחה שהושג בין הצדדים הינה, אמנם, בעלת חשיבות, אך אין לתת לכך משקל מכריע. איננו יודעים את טיבו של ההסדר ואת מידת מחוייבותם של הצדדים להמשיך ולקיימו. ראוי עוד להדגיש כי באיזון השיקולים ישנה משמעות גם לעובדה כי מדובר בענייננו בהארכה ראשונה של מעצר המשיב. אין צריך לומר כי, ככל שיתארך המשפט, עשויה נקודת האיזון הראויה להשתנות וינתן משקל רב יותר להגנה על זכויות הנאשם, וכל זאת, כמובן, על רקע מכלול הנסיבות הצריכות לענין כפי שתתקיימנה מעת לעת.

6.אין צריך להדגיש את הצורך לקדם את שמיעת המשפט ככל הניתן לאור הזמן שחלף בלא שהחלה פרשת ההוכחות.

7.לאור האמור, אני מקבלת את בקשת המדינה ומורה על הארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים נוספים החל מיום 12.7.05 או עד למתן פסק דין בעניינו, על פי המוקדם מביניהם.