בש"פ 6491/10 אמיר מאלק נ. מדינת ישראל

1.

נגד העורר בבש"פ 6491/10 והעורר בבש"פ 6492/10 (להלן: (להלן: מאלק ובן-שלוש בהתאמה או העוררים ) ואחרים הוגש ביום 25.8.10 כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ושוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 499(א)(1) ו-402(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )). על פי הנטען בכתב האישום, היו העוררים שניהם מעורבים במעשה של שוד באיומים שהתרחש באילת בתחילת חודש יולי 2010 ומאלק היה מעורב באירוע שוד נוסף בסופו של אותו חודש. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרם של מאלק, בן-שלוש ואחרים עד לתום ההליכים נגדם. הדיון בבקשה נדחה ליום 2.9.10, על-מנת לאפשר לסניגוריהם של השניים להעתיק וללמוד את חומר החקירה. ביום 2.9.10 התקיים דיון בבקשה, ובמהלכו ביקשה באת-כוח המשיבה לדחות את הדיון עד ליום 6.9.2010 על-מנת לאפשר לה להגיש לבית המשפט תיק חקירה מסודר. בית המשפט נעתר לבקשה אולם לאחר שנשמעו טיעוניהם של באי-כוח העוררים, ביקש סניגורו של אחד הנאשמים האחרים לדחות את השמעת טיעוניו עד ליום 12.9.10. זאת, משום שהוא לא קיבל מטעם הסנגוריה הציבורית הודעה על מינויו לסניגורו של אותו נאשם. בית המשפט (כב' השופט ד' מגד ) נעתר לבקשות הצדדים ודחה את הדיון ליום 12.9.10 תוך שנקבע, כי במועד זה תשיב באת-כוח המשיבה לטיעוניהם של העוררים.

2.

בעררים שלפניי נטען כי לא היה מקום לדחות את הדיון עד ליום 12.9.10. העוררים סבורים, כי באת-כוח המשיבה היתה צריכה להיערך מבעוד מועד לדיון שנקבע ליום 2.9.2010, ולהגיש, במועד זה, תיק חקירה מסודר תוך מתן מענה לטענותיהם. לשיטתם, אין הצדקה להותרתם במעצר בשל אי-היערכות מתאימה של נציגי המשיבה. עוד נטען, כי לאור חלקם היחסי הקטן בפרשה, העדרן של ראיות לכאורה נגדם ונסיבות נוספות היה מקום לפצל את הדיון ולהכריע בשאלת מעצרם בנפרד וללא קשר להכרעה בשאלת מעצרו של הנאשם הנוסף, אשר ביקש, כאמור, להשמיע טיעוניו במועד מאוחר יותר. בנוסף, טען בא כוחו של מאלק לאפליה ופגיעה בשוויון נוכח כך שאחד הנאשמים האחרים, שלו מיוחסים מעשים חמורים יותר, שוחרר עוד בשלב מעצר הימים והמשיבה לא הגישה ערר על החלטה זו. העוררים מדגישים, כי דחיית מועד הדיון מביאה, למעשה, לכך שהם יוותרו במעצר 10 ימים נוספים שלא לצורך.

3.

בדיון על פה טענה באת-כוח המשיבה, כי נוכח כך שמדובר בפרשה אחת ובכתב אישום אחד לא היה מקום לפצל את הדיון בעניינם של העוררים מן הדיון בעניינו של הנאשם הנוסף. באת-כוח המשיבה הצרה על כך שנציגת המדינה הגיעה לדיון וביקשה לדחותו, אולם היא הבהירה כי דחייתו של הדיון ליום 12.9.2010 לא נבעה מצרכיה של המשיבה אלא, מבקשת דחייה שהגיש סניגורו של הנאשם הנוסף בתיק.

4.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הערר להדחות. עיון בפרוטוקול הדיון מיום 2.9.2010 מעלה, כי נציגת המדינה אכן ביקשה לדחות את הדיון "על מנת להגיש לבית המשפט חומר חקירה מסודר ומדוגל". הדחייה נתבקשה עד ליום 6.9.2010 ובית המשפט נעתר לה (עמ' 6 לפרוטוקול). אומר כבר עתה כי אכן יש להצטער על התקלה שנפלה אצל המדינה. אין מחלוקת כי מן הראוי שנציגי המדינה יגיעו לדיון בבקשה למעצר עד לתום ההליכים שהוגשה מטעמם כשהם מוכנים לדיון, וחומר החקירה הרלוונטי מוכן אף הוא להגשה. עומס העבודה המוטל על הפרקליטים ידוע, ואינני מקל בו ראש. בצד האמור, לא ניתן להתעלם מכך שעל הכף מונחת שאלת חירותו של הנאשם, ובנסיבות אלה, יש לעשות ככל הניתן על מנת לאפשר ניהול יעיל ומהיר של הדיון. מכל מקום, טענותיהם של העוררים לא התמקדו בדחייה זו, אלא בדחייתו הנוספת של הדיון מיום 6.9.2010 עד ליום 12.9.2010. עיון בפרוטוקול מעלה כי אכן, כטענת באת-כוח המשיבה, דחייה זו נבעה מכך שסניגורו של נאשם נוסף אשר נאשם עימם בכתב האישום ביקש להשמיע את טיעוניו במועד מאוחר יותר. העוררים סבורים כי בנסיבות אלה היה מקום להורות על פיצולו של הדיון, אך נוכח כך שהעבירות המיוחסות לנאשמים כולם מהוות פרשה אחת, לא שוכנעתי כי החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לפצל את הדיון לוקה בפגם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה.

נוכח כל האמור, הערר נדחה.