בש"פ 6492/06 שמואל לוגסי נ. מדינת ישראל

1.בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים נטען, כי העורר חבר לשלושה אחרים – אחיו, אברהם לוגסי, אלדר זללטדינוב, ופליקס טובלי - לביצוען של עבירות מרמה. במסגרת זו פתח אלדר חשבונות בשני בנקים, ובהמשך שכר חנות שנועדה למכירת צעצועים ומכשירי כתיבה. המזימה היתה להזמין סחורה מספקים שונים, ולשלם את תמורתה בשיקים שמועדי פירעונם היה לאחר שהחבורה תשלים את זממה.

במהלך החודשים הראשונים, של שנת 2004 הזמינו העורר ושותפיו סחורות בהיקף של מאות אלפי שקלים, ביודעם כי השיקים שנמסרו תמורתן, לא יכובדו. עוד נטען, כי במהלך אותה תקופה פתחו בני החבורה חנויות נוספות כדי לטעת בלב הספקים שהם מנהלים עסקים כשרים. כחלק ממעשי המרמה נהג העורר להציג את אחיו אברהם כ"אלדר", ככל הנראה נוכח התכנון המקורי, לפיו יימלט אלדר בתום הפרשה לחו"ל. את הסחורה שהוציאו במרמה מכרו העורר ושותפיו לאחרים, ואת תמורתה שילשו לכיסם.

בגין כל אלה יוחסו לעורר עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף מסמך בכוננה לקבל דבר, התחזות לאחר והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

2.עם הגשתו של כתב האישום עתרה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים, בטענה כי העובדות המפלילות - בידה ראיות להוכחתן - מקימות עילת מעצר סטטוטורית. ועוד נטען, כי אם ישוחרר העורר, הוא עלול להתחמק מהליכי משפט, ולעניין זה הצביעה על כך שחרף הידיעה שהוא דרוש לחקירה, נמנע העורר מלהתייצב בתחנת המשטרה במשך למעלה משנתיים. בהחלטה זו עוסק הערר שבפני.

3.נקודת המוצא עליה הוסכם בעת הדיון לפני בית המשפט המחוזי, היתה כי קיימות ראיות לכאורה לנטען בכתב האישום. כמו כן, הוסכם כי לעורר אין עבר פלילי, ומאז שנת 2004 ועד למעצרו לא נפתחו נגדו תיקים נוספים. השאלה בה נדרשה הכרעה היא איפוא, אם העלמות העורר מאז שנת 2004 מצדיקה את החזקתו במעצר. על שאלה זו השיב בית משפט קמא בחיוב, ולא שוכנעתי כי שגה בכך. נהפוך הוא, מדובר בעורר שביצע, על פי הנטען, עבירות רכוש ומרמה, שגרמו נזק ניכר לרבים. נוכח ההנחה כי קיימת נגדו תשתית של ראיות מפלילות, לא יהא זה מופרז להניח כי הוא עלול לעשות ניסיון להימלט מאימת הדין, ואין לך ראיה טובה יותר לכך מאשר התנהגותו בתקופה שחלפה מאז, והתחמקותו הממושכת מלהתייצב בפני רשויות החוק, אף שידע כי הוא דרוש לחקירה.

אכן, אין זה שכיח שנאשם החשוד בביצוען של עבירות רכוש, ייעצר עד תום ההליכים, ומקל וחומר שאין נוהגים כך כאשר במשך תקופה לא קצרה מאז ביצוען של העבירות לא חזר העורר לעסוק בפלילים. ברם, התחמקותו הממושכת של העורר מחקירה, חייבה נקיטתם של צעדים נאותים להבטחת התייצבותו למשפט, ואחד מהם הוא שחרורו של העורר לחלופת מעצר ראויה. דא-עקא, החלופה שהוצעה על ידי העורר לא הניחה את דעתו של בית המשפט המחוזי, ועל כן מיטיב היה העורר לעשות אם במקום לערור על אותה החלטה, היה תר אחר חלופה אחרת שיהיה בה כדי לסלק את החשש מפני שחרורו.

הערר נדחה.