בש"פ 6493/06 מוחמד אבו עייש נ. מדינת ישראל

1.העורר גר עם בני משפחתו במתחם של שבט אלעזאזמה בנגב. על פי לשונו של כבת האישום, בשעות אחר הצהרים של יום 28.5.06 הגיע אחד, יורי אברמוב (להלן: "אברמוב"), ועימו שניים נוספים (להלן: "פרץ" ו"שריקי") לביתו של העורר כשהוא מחזיק בבקבוק שהכיל כ-1510 מיליליטר של סם מסוכן מסוג קוקאין נוזלי, מתוך כוונה להפיק ממנו, באמצעות תנורים שהחזיק העורר, אבקת סם, ובהמשך להפיץ את הסם לאחרים.

שוטרים שעקבו אחר המתרחש התקרבו לביתו של העורר, ומשהבחין בהם אברמוב הוא מסר את הבקבוק לבנו הקטין של העורר, תוך שהוא מנחה אותו לרוץ למבנה השירותים ולהיפטר מהסם. שוטרים שמיהרו בעקבות הקטין, תפסו את הבקבוק ובו הסם.

בגין עובדות אלו יוחסו לעורר עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, ייצור סם והפקתו, אחזקת סם מסוכן לשימוש עצמי ושלא לשימוש עצמי, אחזקת כלים לסם והשמדת ראייה.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע נעתר לבקשת המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, ועל כך מלין העורר בערר המונח בפני.

2.תנאי ראשון למעצרו של נאשם, הוא קיומה של תשתית ראייתית אשר עשויה להביא להרשעתו. בשאלה זו חלוקים הצדדים. בית המשפט המחוזי, שבחן בהרחבה את ראיות המשיבה, שם את הדגש על שניים: ראשית, דברים שאמרה אשתו של העורר, דלאל, לשוטרים שעה שאלה ביקשו לעצור את בנה הקטין, מהם עלה כי היה זה יורי שפנה לבנה, מסר לו את הבקבוק וביקשו להימלט עמו. שנית, בחיפוש שנערך בביתו של העורר נתפסו, בין היתר, ארבעה תנורי חמום בחדר השינה וכן משקל אלקטרוני. כאשר נתבקש העורר להסביר למה נועדו אותם תנורים, העדיף שלא למסור גרסה. להשלמת התמונה אוסיף, כי בדיקת מעבדה העלתה שבתנורים נמצאו שרידים של סם מסוכן מסוג קוקאין.

מפיה של דלאל נרשמו במהלך החקירה אמרות נוספות בהן הכחישה את גרסתה הראשונה בדבר מסירתו של בקבוק הסם לבנה, ועל רקע זה סבור העורר כי שגה בית המשפט כאשר הניח כי קיימת נגדו תשתית ראייתית להוכחתו של כתב האישום. לעניין זה ניטען עוד, כי במקום נכחו שלושה אחרים – אברמוב, פרץ ושריקי, ואפשר שהסם שייך למי מהם, אפשרות הנתמכת גם בכך שעל התנורים נמצאו טביעות אצבע של שניים מהם. ועוד טען העורר, כי אין להשלים עם הפלייתו לרעה ביחס לשריקי ופרץ נגדם לא הוגש כתב אישום, ומכל מקום מעצרו הינו צעד מרחיק לכת, וראוי היה להמירו בחלופה הולמת.

3.דין הערר להידחות. מערך הראיות שבידי המשיבה מצביע, לכאורה, על העורר כמי שהיה מעורב בביצוען של עבירות הסמים שיוחסו לו. בעיני, חשובה ראשית לכל העובדה כי בחדר השינה של העורר נמצאו ארבעה תנורים בהם נמצאו בבדיקת מעבדה שרידים של סם מסוכן מסוג קוקאין. לממצא מפליל זה מצווה היה העורר לתת הסבר, ומטעמים השמורים עמו הוא נמנע מכך. בהעדר הסבר, נראה כי קיימת זיקה הדוקה בין הימצאותו של הבקבוק ובו הקוקאין הנוזלי בידי אברמוב לבין אחזקת התנורים על ידי העורר, ולפחות בשלב זה של ההליכים זיקה זו נראית בעלת משקל מכריע. דבריה של דלאל בעת מפגשה עם השוטרים רק מבהירים את אותה זיקה, לאמור, כל הנוכחים, ולמצער העורר ואברמוב, היו חלק מהקשר הפלילי, ומכאן בקשתו של אברמוב מהקטין להסתלק עם הראייה המפלילה, ונכונותו של העורר לאפשר לאברמוב להשתמש בבנו-שלו כדי להשיג מטרה אסורה.

נוכח אלה, צדקה הערכאה הראשונה בקביעתה כי המשיבה הרימה את הנטל המוטל עליה מכוח סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, וממילא גם הוכח קיומה של עילת מעצר סטטוטורית כנגד העורר.

סבורני, כי גם בהחלטתו הנוספת של בית משפט קמא – להורות על מעצרו של העורר ולא לפנות לחלופה אחרת – אין פגם. אין צורך לחזור ולהדגיש את המדיניות הנקוטה על ידי בתי המשפט, להחמיר בעניינם של נאשמים בעבירות על פי פקודת הסמים המסוכנים גם בטרם הורשעו בדין. מדיניות זו מקורה ברצון להלחם בנגע הסמים שפשה בחברה הישראלית כאש בשדה קוצים, ואם לא להביא לחיסולו של נגע זה כליל, לפחות לצמצם את ממדיו. גם הטענה בדבר הפלייתו של העורר לרעה עקב אי-הגשתו של כתב אישום נגד פרץ ושריקי, אינה יכולה לעמוד. המשיבה הסבירה כי בשעתו לא היו בידה די ראיות להעמדת השניים לדין, אולם עתה משנמצאו טביעות אצבעותיהם של השניים על התנורים, יש להניח כי ההחלטה בעניינם תשתנה. ובאשר לטענה בדבר היות העורר מה שהוגדר "אדם נורמטיבי", וככזה אין מקום לעצור אותו - אני תוהה אם מי שמחזיק בביתו ארבעה תנורים וכלים אחרים שנועדו, כך נראה, לשימוש לביצוען של עבירות סמים, ראוי להיקרא "אדם נורמטיבי".

אשר על כן, ונוכח הסכנה הנשקפת מהעורר, שגם את ביתו-שלו הפך למקום לייצור סם, שוב אין מנוס ממעצרו, ועל כן אני דוחה את הערר.