בש"פ 6495/06 חסן אבו ריאש נ. מדינת ישראל

1.סוחר דגים מיפו ביקש את עזרתו של עיזאת חמאד (להלן: "עיזאת") לגבות חוב מאחד המכונה "בני הדייג". זה האחרון שילם לעיזאת כספים, אולם נראה כי הדבר לא הביא לסיומה את פרשת החוב. בצר לו, פנה בני הדייג לחאדר דאכה (להלן: "המנוח"), וזה נטל על עצמו לשוחח עם עיזאת כדי ליישב את המחלוקת. ואכן, בין השניים התקיימו מספר שיחות, עד שלטענת המשיבה החליט עיזאת לחטוף ולרצוח את המנוח. ביום 16.7.05 הגיע המנוח לביתו של עיזאת מלווה בבן-דודו, איסלאם דכה (להלן: "איסלאם"). השניים הוזמנו להיכנס לחדר בו היה עיזאת וזה הזעיק למקום ארבעה נוספים: עבד קזאז, פייסל שורפי, ויסאם שורפי, והעורר - חסאן אבו-ריאש. אותה שעה היו עבד קזאז, פייסל וויסאם מזויינים באקדחים, בהם איימו על המנוח ואיסלאם. בהמשך, תקף עיזאת את המנוח בצורה קשה, ולאחר זאת נקשרו השניים, הוכנסו לתא מטען של מכונית, והחבורה החלה בנסיעה, כאשר העורר מלווה אותה ברכבו. במהלך אותה נסיעה הצליחו המנוח ואיסלאם להשתחרר מכבילתם, קפצו מהרכב והחלו נמלטים. אחדים מבני החבורה רדפו אחר הנמלטים, ועבד קזאז הדביק את המנוח, ירה לעברו וגרם למותו.

בכתב אישום שהגישה המשיבה לבית משפט קמא, יוחסו לעורר ושותפיו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, חטיפה לשם רצח, רצח, וניסיון לרצח. המשיבה עתרה למעצרו של העורר, כמו גם של יתר חבריו, ובית המשפט קמא נעתר לה. הערר שבפני עוסק בהחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים.

2.במרכזן של ראיות המשיבה ניצבת עדותו של איסלאם דכה. עד לחודש דצמבר 2005 לא נטה עד זה לשתף פעולה עם חוקרי המשטרה, עד שלבסוף נתרצה, ובתמורה הובטחה לו הגנה וכן גמול כספי נכבד. תמצית גרסתו של עד זה הובאה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ועל כן לא אחזור עליה. לכאורה מדובר במי שליווה, כקורבן, את כל האירועים שבסופם מצא המנוח את מותו. יתר על כן, לאחר שנחלץ איסלאם מידיהם של הרודפים, הוא פנה לבני דודו, עבדו דכה ומחמוד דכה, וסיפר להם את אשר עוללו לו ולמנוח עיזאת ושותפיו. בעקבות כך שוכנע איסלאם על ידי השניים לנסוע עימם לביתו של עיזאת כדי לברר את העניין. בבואם למקום פגשו גם את בני החבורה ובכללם העורר, ושמעו מפיהם כי אין להם דבר עם איסלאם אלא רק עם המנוח.

3.גרסתו של איסלאם מעוררת קשיים, הואיל וכאמור, היא נמסרה באיחור ניכר, ועד חודש דצמבר 2005 תיאורו את האירועים היה שונה, ובו לא הפליל איש מהנאשמים בפרשה זו. אולם, גרסתו של עד זה אינה ניצבת לבדה, והיא נתמכת על ידי מספר עדים שצפו במרדף אחר המנוח והעד, שמעו את היריות שנורו, ואחד מהם אף הצביע על עבד קאזז, כמי שירה במנוח.

נוכח כל אלה, התבססו השגותיו של בא כוח המערער כנגד בקשת המשיבה לעצור את שולחו על שניים: זיהויו של העורר על ידי איסלאם הנו שגוי, ולחילופין, גם אם נכח העורר בזירה, היתה זו נוכחות סתמית ולא כחלק מקשר פלילי שאפשר כי קשרו אחרים.

את כל אלה דחה בית המשפט המחוזי, ולאחר שעיינתי בחומר הראיות וטיעוני הצדדים, לא מצאתי כי שגה בכך.

4.במהלך החקירה שקדמה להגשתו של כתב האישום, לא נערך מסדר זיהוי לעורר בהשתפות איסלאם. בית המשפט המחוזי הביע את הדעה כי אפשר שהיה ראוי לערוך מסדר זה, ונוכח אמירה נוספת של הערכאה הראשונה ("לא ניתן לשלול אפשרות של טעות בזיהוי"), סבור בא כוח העורר כי ההחלטה לעצור את שולחו היתה שגויה, ולכך מספר טעמים: איסלאם הודה שאינו מכיר את העורר; איסלאם לא ידע אם לעורר יש זקן, אף שכאז כן עתה, העורר הינו מזוקן; קיים דמיון בין העורר לאחיו, סלאח; קביעתו של בית משפט קמא לפיה זוהה העורר על ידי מחמוד דכה בתמונות שגויה, הואיל ומחמוד זיהה באותו מסדר את עיזאת.

5.איסלאם היה אחד משני קורבנותיה של התרחשות אלימה ביותר, שבסופה נמצא המנוח מוטל ירוי. לאירוע זה היו עדי ראיה שלפחות אחד מהם זיהה את עבד קאזז כיורה. יתר על כן, גם למפגשו של איסלאם עם בני דודו ולביקורים בביתו של עיזאת, ניתן אישור בעדות שנשמעה מפי בנו של האחרון. הנה כי כן, ככל שקיימת מחלוקת, היא מצטמצמת לשאלת הזיהוי של העורר בלבד, ואם תדלג המשיבה מעל משוכה זו, ובית המשפט יאמץ את גרסתו של איסלאם כעדות מהימנה, יהיה קשה שלא לראות את העורר כמי שפעל בצוותא חדא עם יתר הנאשמים.

6.באשר לשאלת הזיהוי. כאמור, נורה המנוח ומצא את מותו בחודש יולי 2005, וכבר ביום המקרה אותר איסלאם והחלה חקירתו, תחילה בחשד כי נמנה על חבורת הקושרים. איסלאם סירב לשתף פעולה עם חוקריו, ורק לקראת סוף חודש דצמבר 2005, בעקבות מידע ממקורות נוספים שהגיע לחוקרים, ולאחר שהובטח לו גמול כספי נכבד (150,000$), שינה איסלאם את טעמו. נסיבות אלו מעוררות, וככל הנראה עתידות לעורר, לבטים קודם שבית המשפט ישתכנע במהימנות גרסתו של עד זה. על כן, בשלב זה של ההליכים נכון לנהוג בה בזהירות, אם כי כבר עתה ראוי להדגיש, כי ביחס לתיאורו של איסלאם את האירועים בכללותם, ואת חלקם של המעורבים האחרים בפרשה, נמצאו ראיות אשר עשויות לחזק את גרסתו המפלילה. יתר על כן, גם תיאור חזותו של העורר על ידי איסלאם, תואם את מבנה גופו של העורר.

אני שותף לתהייתו של השופט המלומד של בית משפט קמא, מדוע לא ערכו החוקרים לעורר מסדר זיהוי בהשתתפות איסלאם, במיוחד נוכח הטענה בדבר הדמיון הרב הקיים בין העורר לאחיו צאלח שנרצח בחודש דצמבר 2005. ברם, בידי המשיבה ראיה נוספת בעלת משקל רב, וכוונתי לקלטת בה תועד העימות בין איסלאם לעורר, בחודש ינואר 2006. צפיתי בעימות זה, והתרשמתי שאיסלאם מזהה את העורר ללא שום קושי, ודוחה בתוקף, ולעיתים בלעג את טענתו של העורר לפיה הזיהוי שגוי. באותו עימות הביע איסלאם באוזני העורר תרעומת על חטיפתו ועל הכוונה להמיתו, מבלי שחטא לאיש מאלה שהיו מעורבים בפרשה. העורר שהגיב באומרו כי לא היה כלל בביתו של עיזאת, ושזיהויו בידי איסלאם הינו שגוי, נדחה על ידי העד בתקיפות רבה.

7.כאמור, העלה בא כוח העורר אפשרות שגם אם ייקבע כי שולחו נקלע לזירה, יתכן שהוא עשה זאת בנסיבות תמימות. הקושי הוא, כמובן, בכך שגרסה זו לא נשמעה כלל מפיו של העורר עצמו, אף שעובדה זו אין בה כדי לפטור את בית המשפט מלתת עליה את הדעת. על פי תיאורו של איסלאם, הגיע העורר לביתו של עיזאת לאחר שהוא והמנוח כבר היו שם. נטען, כי העורר עמד בצד עם ידיים שלובות וצפה בכבילתם והכנסתם לתא המטען של הרכב. ואם בכך לא די, מתברר כי גם לאחר שהחבורה החלה בנסיעה, והגיעה לפינת הרחובות יהודה הימית ושדרות ירושלים, שם הצליחו איסלאם והמנוח להימלט, עדיין נמצא העורר בסביבה, ואיסלאם הבחין בו, ומותר לתהות אם גם עובדה זו היא פרי של התרחשות תמימה.

8.נוכח כל האמור, סבורני כי המשיבה יצאה ידי חובת ההוכחה המוטלת עליה בשלב זה של ההליכים (סעיף 21(ב) לחוק המעצרים). נדמה כי אין צורך לומר כי העובדות המיוחסות לעורר הן בעלות חומרה יתרה ומקימות חזקת מסוכנות, ומכאן דעתי כי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לעצור את העורר – לא נפל כל פגם.

הערר נדחה.