בש"פ 650/00 מוחמד אבו ג'ומעה נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בפני בית המשפט המחוזי בירושלים (ת.פ. 53/99) בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שוד בנסיבות מחמירות וגניבה ממעביד. על פי כתב האישום, קשרו העורר ושלושת שותפיו - חוסאם, עמראן ואדם נוסף קשר לגנוב סכום כסף מחברת "קריסניון דובק סיגריות" (להלן: החברה). השותפים תכננו לביים שוד של כספי החברה מידי חוסאם, שהיה עובד החברה.

ביום 27.12.99 המתינו הקושרים לרכב החברה - בו נסעו חוסאם וקטין נוסף - בעת ששבו מחלוקת סיגריות. על פי המוסכם, במהלך הנסיעה התנגש העורר עם רכבו ברכב החברה. העורר ושאר הנאשמים ירדו מכלי הרכב על מנת להחליף פרטים כביכול, ואילו הקטין - שלא הובא בסוד הקשר - נותר לשבת על מושב הנוסע. השותף הנוסף ניגש אל הקטין, כבל את ידיו באזיקוני פלסטיק, ונטל את פדיון החלוקה של אותו יום שהוסתר מתחת למושב. משניסה הקטין להתנגד הותקף באגרופים. סכום הכסף שנשדד, בסך 130,000 ש"ח, טרם אותר.

בית המשפט המחוזי (השופט א' צ' בן-זמרה) התבקש לעצור את העורר ואת חוסאם עד תום ההליכים נגדם. בהחלטתו קבע כי נגד השניים קמה תשתית ראייתית מספקת הקושרת אותם אל העבירות בהן הואשמו, וזאת בהתבסס על הודאתו של חוסאם במשטרה, על גרסתו של העורר, וכן על סמך גרסאותיהם של הקטין שהותקף ושל פועל בניין שנכח באירוע. לעניין המסוכנות קבע בית המשפט כי קיים הבדל בין העורר לחוסאם. בעת ביצוע העבירה היה העורר אסיר ברשיון, ולחובתו עמדו הרשעות בעבירות חמורות של סיכון חיי אדם, הצתה, תקיפה, שבל"ר, גניבת רכב וחבלה במזיד. חוסאם, לעומתו, היה בעל עבר פלילי נקי ובעל עבודה קבועה, שזו לו הסתבכותו הראשונה עם החוק. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי, לאור עברו הפלילי המכביד של העורר, ולנוכח חלקו המרכזי בביצוע השוד ובמעשי האלימות שנעשו במהלכו, הרי העורר מסוכן לציבור במידה כזו שאין מקום לחלופת מעצר בעניינו. במקרה של חוסאם, קבע, ניתן להסתפק בחלופה של מעצר בית מלא בביתו של קרוב משפחה, עו"ד במקצועו, בתנאי ערבות גבוהים.

בא כוחו של העורר השיג על ההחלטה לעוצרו עד תום ההליכים. בתחילה טען כי לא נתקיימה עילת מעצר נגד העורר, בשל היעדרה של תשתית ראייתית הקושרת אותו למעשים שיוחסו לו בכתב האישום. אולם, בשלב מאוחר יותר בדיון, חזר בו בא-כוח העורר מטענה זו, ומיקד את הערר בטענת ההפליה. לדבריו, חלקו של העורר בשוד הסתכם רק בגניבת הכספים, לעומת חלקו של חוסאם אשר יזם, תכנן וביצע את המעשה עם השותפים האחרים. זאת ועוד: בשלב ההקראה של האישום נגד העורר התברר כי המשטרה לכדה שותף נוסף לשוד, בשם עמראן, שגם לו עבר פלילי, ולאחר חקירה החליטה לשחררו. בא-כוח העורר טוען כי על פי עקרון השוויון, לנאשמים בביצוע מעשים דומים יש להעניק יחס שווה. לפיכך, עקרון זה מחייב כי לעורר ולשותפיו יינתן יחס אחיד: כמו השותפים, כך גם העורר זכאי להשתחרר מן המעצר.

התשובה לטענה זאת היא, שאין שוויון, לעניין חלופת המעצר, בין העורר לבין יתר הנאשמים בפרשה זאת. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי לחוסאם (נאשם 1) אין כל עבר פלילי, והוסיף כי הוא התרשם מן התפקוד של חוסאם עד אז. בא-כוח המשיבה ציין גם, לזכותו של חוסאם, כי הוא לא היה שותף לאלימות בעת השוד וכי הוא שיתף פעולה עם המשטרה. לגבי עמראן (נאשם 3), עניינו לא עמד לדיון בפני בית המשפט המחוזי, ולכן בית המשפט לא הביע דעה בשאלה האם עניינו של זה שווה, באשר לחלופת מעצר, לעניינו של העורר. אך בא-כוח המשיבה ציין כי עמראן הוא רק בן 18 שנים (שעה שהעורר הוא כבן 26 שנים), כי תפקידו בפרשת השוד היה משני, וכי יש לו רק הרשעה אחת בעבירת תקיפה. לעומת אלה, כפי שבית המשפט המחוזי ציין, העורר מילא תפקיד מרכזי בפרשת השוד. כמו כן, לעורר יש עבר פלילי מכביד, והוא אף נדון פעמיים למאסר: פעם אחת לתקופה של 10 חודשים; פעם שניה לתקופה של 24 חודשים (בגין עבירות של גניבת רכב, חבלה במזיד ברכב, התחזות כאדם אחר והפרעה לשוטר במילוי תפקידו), ובפעם זאת אף הופעל נגדו צו מאסר על-תנאי שהוטל עליו בגין עבירה קודמת. יתירה מזאת: הוא ביצע את העבירה המיוחסת לו עכשיו בהיות אסיר ברשיון. על רקע זה, טען בא-כוח המשיבה, אין יסוד לרחוש אמון לעורר, כיוון שהאמון הוא תנאי לחלופת מעצר, אין מקום לשחרר את העורר מן המעצר.

אני מסכים כי בנסיבות אלה אין יסוד לטענה של בא-כוח העורר כי עקרון השוויון מחייב לשחרר את העורר מן המעצר.

לגוף העניין, בנסיבות אלה, לאור חלקו של העורר בפרשת השוד, לפי כתב האישום, ובמיוחד לאור העבר הפלילי של העורר, אני סבור שצדק בית המשפט המחוזי כאשר סירב לשחרר את העורר מן המעצר.

הערר נדחה.