בש"פ 6508/99 קסלסי שמואל נ. מדינת ישראל

1.כנגד העורר הוגש בבית המשפט המחוזי בתל-אביב כתב אישום, המייחס לו החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. האישום מתייחס לתפישת כמות של 22.7 ג' הרואין אצל העורר, בחיפוש שערכו על גופו ובכליו שוטרי משטרת ישראל בעקבות מידע מוקדם.

העורר הודה במשטרה בהחזקת הסם, אך, לטענתו, הסם היה מיועד לשימוש עצמי.

על פי גרסתו של בא כוח העורר, העורר נסע ללוד במונית, אשר המתינה לו עד שרכש את הסם, והחזירה אותו לתל אביב. במהלך הנסיעה התוודה בפני נהג המונית כי הוא נוהג להשתמש בסמים וכי רכש סמים לצורך שימוש עצמי. כמו כן, על פי גרסתו של בא כוח העורר, בתשובה לשאלה של נהג המונית מדוע לא ימכור את הסם וכך ירוויח יותר כסף, השיב העורר כי אין דרכו לעסוק בסחר בסמים. לעורר אין את פרטי נהג המונית והוא לא ציין את הדברים במשטרה, מאחר ולא ראה שיש להם חשיבות וחשב שדי בטענתו שהסם מיועד לשימוש עצמי.

2.בבית משפט השלום בתל אביב נערכו דיונים בבקשת המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בא כוח העורר התנגד לקיום דיון מהותי בבקשה עד אשר ייחשפו בפניו פרטי המידע ומוסר המידע בגינו נתפס העורר. בית המשפט קיבל את טענתו זו ודחה את הדיון.

ביום 29.7.99 הוצאה תעודת חסיון על ידי השר לביטחון פנים מטעמים של אינטרס הציבור. המשיבה סרבה למסור לבא כוח העורר תמצית של המידע החסוי. משכך, הוגשה בקשה להסרת חיסיון והדיון בה נקבע ליום 12.8.99.

ביום 10.8.99 נערך דיון נוסף בבית משפט השלום בתל אביב, בבקשה למעצר עד תום ההליכים, בפני השופט בארי. גם בדיון זה חזר בא כוח העורר על עמדתו מהדיונים הקודמים, אלא שהשופט בארי דחה עמדה זו. בשלב זה, השופט בארי לא עיין בחומר החסוי. השופט בארי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, לאור קיומן של ראיות לכאורה מספיקות ולאור קיומה של חזקת מסוכנות מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996-.

ביום 12.8.99 נערך דיון בבקשה להסרת חסיון, גם הוא בפני השופט בארי. השופט בארי דחה את בקשת העורר והותיר את החסיון על כנו.

על החלטות בית משפט השלום הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי, שנדון ונדחה ביום 25.8.99 על ידי השופט א' לוי. על כך הוגש הערר הנוכחי.

3.טענותיו של בא כוח העורר בבית משפט זה מתמקדות בחומר החסוי. טענתו היא, שלעורר מצויות טענות טובות כנגד חזקת המסוכנות המבססת את עילת מעצרו. בכך מתכוון בא כוח העורר לשתי טענות הקשורות לזהותו של מוסר המידע; הראשונה הינה, כי ייתכן ומוכר הסם הינו מוסר המידע. לטענת בא כוח העורר, מצב דברים כזה, שבו מי שמבצע את העבירה החמורה יותר של המכירה, אינו נושא באחריות פלילית, בשל העובדה שהוא חושף בפני המשטרה את מי שרוכשים ממנו את הסם הוא בבחינת, המצב "הקלאסי" לכינונה של הגנה מן הצדק. השניה, כי ייתכן שמוסר המידע הינו נהג המונית. לאור גרסת העורר כי אצל נהג המונית, מצויים פרטים מהותיים להגנת המבקש, הנוגעים לשאלה אם החזיק את הסם לצריכה עצמית או החזיקו שלא לשימוש עצמי, יש חשיבות לחשיפת זהות מוסר המידע.

למעשה, אין טענה של העורר שאם אכן החזיק בסם שלא לצורך עצמי בלבד, אין לעצרו עד תום ההליכים לבד מהטענה הראשונה דלעיל.

4.דין הערר להידחות. בין שהדיון בבקשה לגילוי הראיה החסויה היה במסגרת הבקשה למעצר עד תום ההליכים ובין שהיה, כטענת המשיבה, במסגרת בקשה לגילוי ראייה בתיק העיקרי; בין שצודקת באת כוח התביעה בטענתה כי ההליך של גילוי ראיה חסויה יכול להתקיים רק בהליך העיקרי ולא במסגרת בקשה למעצר עד תום ההליכים - מה שחשוב לענייננו הוא, כי מסקנת שתי הערכאות אשר בחנו את החומר החסוי - וכפי שנמסר לי הן בחנו את כל החומר הכתוב המצוי בידי התביעה - היתה שאין בחומר זה, מבחינת תוכנו ,לסייע לטענת העורר כי הסם שנתפס אצלו נועד לשימוש עצמי.

בנסיבות אלה, ומבלי לחוות דעה בשאלת ההצדקה לגילוי החומר החסוי במסגרת ההליך העיקרי וביתר השאלות שעוררו באי כוח הצדדים בדיון בפני, ברי שאין בגילוי חומר הראיות החסוי לעורר לסייע לענייננו במסגרת הבקשה למעצרו עד תום ההליכים. מכאן, שאין להתערב בהחלטת הערכאות הקודמות לעצור את העורר עד תום ההליכים.

הערר נדחה.