בש"פ 651/07 דני רחמים נ. מדינת ישראל

1.

לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת ורדה מרוז) בה נקבע כי העורר ייעצר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו. עיקר השגתו של העורר מתייחסת לכך כי בית המשפט קמא לא בחן חלופת מעצר כלשהי, והחליט על מעצרו, על-פי טענתו, תוך פסיחה על שלב בחינת חלופה, כאמור.

2.

העורר מואשם בעבירות של ניסיון לאינוס לפי סעיף 345(א)(1) וסעיף 25 ל חוק העונשין , תשל"ז-1977 (להלן - החוק), איומים לפי סעיף 192 לחוק, תקיפת בת זוג לפי סעיף 382(ב)(1) וסעיף 379 לחוק, הדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק, ועבירה של פגיעה בפרטיות לפי סעיף 5 ל חוק הגנת הפרטיות , התשמ"א-1981.

3.

על-פי המתואר בכתב האישום, העורר והמתלוננת היו בני זוג. בתקופה הרלוונטית לכתב האישום נקשרה המתלוננת בקשר רומנטי עם בן זוג אחר. העורר, שסירב להשלים עם מצב דברים זה, לא חדל מלהתקשר אל המתלוננת ובן זוגה האחר והטרידם ללא הרף. באחד המקרים איים העורר כי "שניהם ייפרדו רק בקבר" והוסיף כי אם המתלוננת לא תעזוב את בן זוגה האחר, כי אז הוא ידקור אותו.

בתאריך 30.11.06 פנה העורר למתלוננת, כאשר ישבה על ספסל בעיר, והטרידה. לאחר שזו התרחקה, עקב אחריה והמשיך להטרידה מספר פעמים. בשלב מסוים נכנסה המתלוננת לתא שירותים במרכול, והעורר נכנס בעקבותיה, אחז בה וניסה לאנסה. משלא הצליח לבצע את זממו, הגיע לסיפוק מיני מהתחככות בירכה של המתלוננת, ואז איים עליה בשנית לבל תתרועע עם אף אחד אחר. המתלוננת פרצה בבכי וניסתה להתקשר מהטלפון הנייד שבידה, אך העורר נטל את הטלפון ממנה, וניסה לשכנעה שלא לפנות למשטרה. הוא ניסח "הסכם" בכתב בו השניים, כביכול, התחייבו הדדית להפסיק את הקשר ביניהם, והמתלוננת התחייבה כי תפסיק להתראות עם בן זוגה הנוכחי, כי תענה לשיחותיו הטלפוניות של העורר, וכי לא תפנה למשטרה. המתלוננת חתמה על ההסכם, לדבריה, בשל חששה הרב מהעורר. העורר התקשר מספר פעמים לבן הזוג ואיים עליו בטלפון כי יפגע בו ויגרום למותו אם לא ייפרד מהמתלוננת.

התביעה סומכת את ראיותיה על עדות המתלוננת, הודעות של עדים נוספים אשר העידו הן על מצבה הנפשי והתנהגותה של המתלוננת לאחר האירועים והן על התנהגותו של העורר בהקשר לאירועים המתוארים בכתב האישום. כן הציגה התביעה את "ההסכם" שנערך בין הצדדים והודעת טלפון מאיימת ששלח העורר לבן זוגה של המתלוננת.

4.

העורר מצידו כופר באישומים, וטוען כי הם אינם אמיתיים, וכי קיים עם המתלוננת יחסים בהסכמה. עמדה זו לא נתקבלה על-ידי בית המשפט לאור תשתית הראיות המצויה בידי התביעה, והוא קבע כי הדרישה הראייתית לצורך הליך מעצר מתקיימת.

כן קבע בית המשפט קמא, כי חומרת העבירות בהן מואשם העורר והנסיבות בהן הן בוצעו מקימות חזקת מסוכנות. האלימות בה השתמש העורר, כמו גם היחס הרכושני שהפגין כלפי המתלוננת, כאשר לאלה מתווסף עבר פלילי מכביד ביותר שעיקרו עבירות אלימות כלפי בנות זוג, מצדיקים את השארתו במעצר. למסקנה זו תורם גם תסקיר שירות המבחן, אשר נמנע ממתן המלצה טיפולית ביחס לעורר. לאור מסוכנותו למתלוננת ולציבור כולו, החליט בית המשפט על מעצר העורר עד תום ההליכים.

5.

על החלטת בית משפט קמא מוגש ערר זה. לטענת העורר, שגה בית המשפט קמא כשלא שקל חלופות מעצר, ובכך הפר חובה סטטוטורית החלה עליו לשקול חלופות בכל עת בטרם יחליט על הארכת מעצר. כן טען כי הראיות העומדות כנגדו אינן מקימות תשתית מוצקה ויש בהן פגמים וכרסום המצדיקים את שחרורו ממעצר. העורר טוען עוד כי גם אם קיימת מסוכנות כלשהי מפניו, היא נסבה רק כלפי המתלוננת, ומשכך, החלופה של הרחקתו מעיר מגוריה במשולב עם מתן ערבויות, נותנת מענה מספק לכך.

6.

דין הערר להידחות.

מדובר בעורר שמסוכנותו העולה מהמעשים המתוארים בכתב האישום היא מובנית. מעשים אלה מצביעים על אלימות אובססיבית פורצת גבולות. התנהגותו הכפייתית כלפי המתלוננת, שהוא רואה בה קניינו, הטרדתה באופן רצוף, כפייה עליה של מעשי מין חרף התנגדותה, איומיו הקשים כלפי בן זוגה, והטלת מורא על המתלוננת שהביאה אף לידי כניעה למשל בדרך החתימה על הסכם ההתחייבויות - כל אלה מצביעים בבירור על הסיכון המרחף על המתלוננת, ואפשר גם על אחרים, בשחרורו של העורר מן המעצר. איומיו של העורר כלפי בן זוגה של המתלוננת מאששים חששות אלה.

חשוב עוד לציין, כי העורר בעל עבר פלילי נכבד הכולל 11 הרשעות קודמות במגוון עבירות פליליות, ביניהן עבירות אלימות כלפי בנות זוג, ובהן המתלוננת. כן הורשע בעבר בעבירות סחיטה באיומים, הפרת הוראה חוקית, איומים ותגרה במקום ציבורי וריצה עונשי מאסר שונים, שהאחרון שבהם נגזר עליו אך ב-20.2.06 למשך 10 חודשים. בין העבירות בהן הורשע באותו עניין (ת"פ 5178/05 בבאר שבע) -עבירות תקיפה בנסיבות מחמירות כלפי המתלוננת, הפרת הוראה חוקית בכך שהתקשר אליה בניגוד לצו בית המשפט, תקיפת אשתו, ועבירות נוספות של הפרות הוראות חוקיות וגרימת נזק למכשיר טלפון של המתלוננת. תסקיר המבחן נמנע מלתת המלצה בעניינו של העורר במסגרת אותו הליך ענישה.

שילוב נתונים אלה בהצטברותם מצביע על כך כי מוצא של חלופת מעצר בעניינו של העורר אינו מתאים בנסיבות מקרה זה. מסוכנותו של העורר נלמדת בראש ובראשונה מן הסיכון שהוא מהווה כלפי המתלוננת, שאם ישוחרר - אחריתו של הסיכון מי ישורנה; מריבוי העבירות בגין הפרות הוראות חוקיות ניתן גם להסיק כי אין לבטוח בו שיקיים צווים שיפוטיים וכי יכבד את הוראות גורמי אכיפת החוק. בנאשם כזה קשה לתת אמון כי יקיים חלופת מעצר, אילו הוטלה עליו חלופה כזו.

7.

לאור דברים אלה, צדק בית משפט קמא כאשר נמנע מלבקש תסקיר מעצר, משהנתונים של העניין אינם תומכים באפשרות שחרור. כבר נפסק לא אחת, כי בחינת חלופת מעצר נעשית בידי בית המשפט כאשר קיים פוטנציאל הסתברות ממשי כי חלופה כזו עשויה אכן להתאים באם תנאיה יימצאו הולמים. אין חובה אוטומטית על בית המשפט לבחון חלופה בכל מקרה, גם מקום שאין סיכוי של ממש כי החלת חלופה כלשהי תהווה צעד ראוי, וכאשר בחינת חלופה כזו עשויה בהסתברות גבוהה להיות הליך סרק. במקרה זה, אין מקום להשיג על הערכאה קמא על כך שנמנעה מלהורות על הגשת תסקיר מעצר.

8.

דין הערר להידחות, איפוא.