בש"פ 6511/01 מדינת ישראל נ. מאיר בן דוד

כתב האישום מייחס למשיב שורה של עבירות, ובהן עבירות רבות של התעללות בקטין חסר ישע, ותקיפת קטין חסר ישע, עבירה של תקיפה ועבירה של איומים.

על פי הכתוב בכתב האישום, נהג המשיב, במשך שנים ארוכות, להכות את אשתו בכל חלקי גופה. במהלך השנים הגביר את עצמת התקיפה עד שהסב לה חבלות של ממש. הוא הכה אותה באגרופיו ובדרכים אחרות, ובמיוחד בעת שהיתה נחלצת לעזרת ילדיה, בנסותה למנוע ממנו להכותם.

המשיב, במשך אותן שנים ארוכות, נהג להכות את ילדיו הקטינים מעת לעת, מכות נמרצות, בידיו ואף באמצעות חגורת עור וכבל של חשמל, עד שגרם להם חבלות של ממש. תוקפנותו כלפיהם גם היא הלכה וגברה, עד שבמהלך השנה הזו, בשתי הזדמנויות שונות, צרב את רגלה של אחת מבנותיו בסכין מלובנת באש, והוסיף וצרב את ידו ורגלו של אחד מבניו. כתב האישום מתאר התנהגות שתלטנית של המשיב כלפי ילדיו. הוא מנע מהם לצאת מן הבית לבילוי ולמשחק, גידף אותם, ומשיצאה בתו הבכירה, בהיותה בת 12 שנים, לעבודה, נהג ליטול ממנה את שכרה ולבזבז את הכספים בהימורים.

בבית המשפט המחוזי לא היתה מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה לביסוס האישומים המיוחסים למשיב, וגם לא היתה מחלוקת כי קיימת נגד המשיב עילת מעצר. חרף זאת, וחרף נטיית ליבו הראשונית של השופט המלומד להורות על מעצרו של המשיב עד תום משפטו, אימץ את חלופת המעצר שהוצעה על ידי המשיב, ושהומלצה בתסקיר המעצר שהוכן על ידי שירות המבחן, לאמור - שישהה בבית אחותו, בעיר אחרת.

כנגד החלטה זו מופנה ערר המדינה.

העוררת סבורה כי טעה בית המשפט קמא בהחלטתו שלא להורות על מעצר המשיב, באשר אין במקרה זה חלופת מעצר שיהא בה כדי להשיג את מטרת המעצר. מסוכנותו של המשיב רבה, כך טוענת המדינה, והיא באה לידי ביטוי בביצוע, לכאורה, של מסכת עבירות שהתפרשה על פני שנים. עוד טוענת העוררת כי מתקיים במקרה זה חשש לשיבוש מהלכי המשפט, בדרך של השפעה אפשרית של עדי התביעה, אם ישוחרר המשיב לבית אחותו.

הסניגור מדגיש, לעומת זאת, את העובדה ששירות המבחן המליץ על בחירה בחלופה, את העובדה שמצבו הבריאותי של המשיב אינו בכי טוב, ואת העובדה שראיות התביעה נסמכות על עדויות המתלוננים ולא על עדויות חיצוניות.

דין הערר להתקבל.

כאמור, לא היתה מחלוקת, בבית המשפט המחוזי, בדבר קיומה של תשתית ראייתית לכאורה במידה הדרושה בשלב זה של ההליכים. המשיב עצמו, בחקירתו, הודה בביצוע מקצת מן העבירות. המדובר במעשים הנגועים באלימות חמורה, ובאכזריות. המשיב, על-פי אותן ראיות, השליט לכאורה בביתו משטר אימים, אשר כלל מעשי אלימות, מעשים של השפלה, איומים והתעללות. חזקת המסוכנות העולה מאופי העבירות המיוחסות לו לא נסתרה, ואף שירות המבחן, אף שכלל בשולי התסקיר שהכין המלצה לשחרר את השיב לתנאי "מעצר בית", ציין, באותו תסקיר עצמו, כי "מסוכנותו כלפי משפחתו גבוהה במידה שישוחרר ממעצרו", ואף ציין כי "הזדהות האחות עם ערכיו של [המשיב]" לא מסייעת לו להתמודד עם קשייו. משכך סבור שירות המבחן, לא היה מקום לתת משקל מכריע להמלצתו.

זאת ועוד זאת: במערכת יחסים קשה זו בה נתונים בני משפחתו של המשיב, טבוע חשש לשיבוש הליכי משפט, מחמת השפעה אסורה, מצדו של המשיב, על עדי התביעה. המתלוננים אף התייחסו לחשש זה בהודעות שנגבו מפיהם במשטרה.

בנסיבות אלה כולן נראה כי לא היה מנוס מאשר להימנע מבחירה בחלופה למעצר.

הערר מתקבל. המשיב ייעצר עד תום משפטו.