בש"פ 6524/14 אריק ניסנוב נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים, במ"ת 20927-08-14, מיום 30.9.2014, שניתנה על-ידי כב' השופט א' דראל , במסגרתה נדחתה בקשתו של העורר לעיין מחדש בתנאי השחרור לחלופת מעצר, אשר נקבעו בהחלטה קודמת מיום 17.9.2014.

2.

יצוין, כי בית משפט קמא רשאי היה לדחות את הבקשה לעיין מחדש בהחלטתו הקודמת, שניתנה אך ימים ספורים טרם הגשת הבקשה, משום שלא חל כל שינוי בנסיבות ולא נמסר כי חלו התפתחויות בלתי צפויות, המצדיקים לעיין מחדש בהחלטה קודמת, שניתנה באותו עניין. לפיכך, יש טעם בטענת המשיבה כי אין בסיס להגשת ערר על ההחלטה האחרונה מיום 30.9.2014, וכבר מטעם זה ניתן לדחות את הערר. ואולם, החלטתי לראות את הערר כאילו הוגש על ההחלטה המקורית, מבלי לדחותו על הסף מטעמים פורמליים, גם אם יש בהם ממש, כמפורט לעיל.

כתב האישום שהוגש נגד העורר

3.

נגד העורר ושבעה נאשמים נוספים, הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים, המייחס להם עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1)(2) ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

בכתב האישום נטען, כי ביום 25.7.2014 בשעות הערב, הגיעו שני תושבי בית חנינה לגן ציבורי בשכונת נווה יעקב בירושלים. לאחר שהסתבר כי מדובר בערבים, הגיעו הנאשמים ביחד עם אחרים למקום והקיפו את המתלוננים, ולאחר חילופי קללות, התנפלו הנאשמים והאחרים, בצוותא חדא, על המתלוננים והחלו להכותם באלות, בקרשים, ובאגרופים ובמקרה אחד גם תוך שימוש באגרופן. התוקפים המשיכו להכות את המתלוננים גם לאחר שאלה נפלו ארצה, ולאחר מכן הותירו אותם במקום, כשהם מוכים ומדממים. כתוצאה ממעשיהם של הנאשמים ושל האחרים, נגרמו לאחד המתלוננים חבלות בבית החזה, בגבו ובברכיו, והוא סבל מחבלה מדממת בראשו. למתלונן השני נגרמו שברים בגולגולת, שברים במקומות נוספים בגופו, חבלות בפניו וחולשה בפלג גופו הימני. צוין בכתב האישום כי האלימות שהופעלה כלפי המתלוננים היתה " בשל היותם ערבים ".

תסקיר מעצר שהוגש בעניינו של העורר

4.

לקראת הדיון בבקשת המשיבה לעצור את העורר ואת חבריו עד לתום ההליכים במשפטם, הוכן תסקיר מעצר בעניינו של העורר. מהתסקיר עולה כי העורר הינו כבן 29, נשוי ואב לילדה בת כשנה. שירות המבחן התרשם כי מדובר באדם כריזמטי, רהוט " ובעל צורכי שליטה ", וניכר עליו כי הוא מתאמץ שלא לחשוף את צדדיו הפחות חיוביים. העורר נעדר עבר פלילי והוא מתפקד באורח יציב ותקין. להערכת שירות המבחן, העורר אינו מחזיק בעמדות גזעניות ופוגעניות, ולפיכך רמת הסיכון להישנות מעשים דומים היא נמוכה. לאור זאת, הומלץ לשחרר את העורר למעצר בית בביתו בפסגת זאב, תחת פיקוח רעייתו, דודו, ואחיו. כמו כן, הומלץ לאפשר לו לצאת לעבודתו כמפקח בניה, בין השעות 06:15 עד 19:00.

החלטות בית משפט קמא

5.

בהחלטה מיום 17.9.2014, עמד בית משפט קמא על האמור בתסקיר המעצר בעניינו של העורר, והגיע למסקנה כי ניתן להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, בדמות מעצר בית בביתו שבפסגת זאב, בפיקוח אשתו, דודו, ואחיו. זאת, בין היתר, בשל העובדה כי מסוכנותו של העורר הינה נמוכה יותר משל מעורב אחר, שעניינו נדון בבית משפט זה. עם זאת, קבע בית משפט קמא כי טרם הגיעה העת לאשר לעורר לצאת לעבודה או לתפילות בבית הכנסת " ושאלה זו יש להותיר להמשך ".

6.

טרם יבשה הדיו על החלטתו זו של בית משפט קמא, הגיש בא כוחו של העורר, עו"ד ראובן בר-חיים, בקשה לבית המשפט המחוזי " לעיון חוזר שירשה למבקש לצאת מביתו בתקופת החגים ובימי חול לתפילות בבית הכנסת ". לבקשה צורפו ששה עמודים של תוכנית התפילות בבית הכנסת " אוהל יצחק " בנווה יעקב, בחגי תשרי ובימי החול שבין החגים. בגוף הבקשה נטען, כי העורר הינו החזן בבית הכנסת והתוקע בשופר, ובהעדרו לא ניתן לקיים את התפילות בבית הכנסת כסדרן. העורר טוען כי ניתן לפקח עליו גם בבית הכנסת, ואין זה סביר כי הוא יבצע עבירות כלשהן " כשהוא מפוקח ברמה כזאת או כשהוא נמצא במהלך התפילה ".

7.

לאחר דיון שהתקיים בבקשה לעיון חוזר, ניתנה, ביום 30.9.2014, החלטה הדוחה את הבקשה. לגוף העניין נאמר על-ידי כב' השופט דראל כי ניתן להבין את רצונו של העורר להתפלל בבית הכנסת ולמלא את תפקידו כחזן וכתוקע בשופר, אך אין זה השיקול היחיד או המרכזי בעניינו. לעורר מיוחסת עבירה חמורה המעידה על מסוכנות, ועל רקע המצב הנפיץ בירושלים אין מקום לאפשר לו, לעת הזו, את יציאתו מהבית.

הערר

8.

בערר שהוגש על ההחלטה מיום 30.9.2014, שכאמור אני מתייחס אליו כערר על ההחלטה המקורית, נטען כי ניתן להשיג את מטרת המעצר, גם בעת שהותו של העורר בבית הכנסת, תחת פיקוח הדוק של המפקחים שאושרו. עוד נטען, כי מדובר בפגיעה מיותרת ובלתי מידתית בזכות היסוד לפולחן, בעיקר כשמדובר באדם דתי, כאשר השתתפותו בתפילות בציבור, במיוחד בחגים, " חשובה לנפשו עד מאוד ". בדיון שהתקיים בפניי חזר עו"ד בר-חיים על עיקרי הדברים שנטענו בהודעת הערר, בציינו כי האינטרס הציבורי מחייב את קבלת הערר, שכן לא נשקפת כל סכנה לציבור שעה שהעורר יימצא בבית הכנסת. לטענת עו"ד בר-חיים, עניינו של העורר קל יותר משל הנאשמים האחרים, ותעיד על כך העובדה כי הוא שוחרר למעצר בית ללא איזוק אלקטרוני. נטען בנוסף, כי העורר עובד מזה שנים עם ערבים ואין לו נטיות גזעניות. בהתייחס לחשיבותו של ערך חופש הפולחן הפנה עו"ד בר-חיים להחלטתו של השופט א' רובינשטיין בבש"פ 10697/05 אזברגה נ' מדינת ישראל (6.12.2005).

לפיכך, התבקשתי לקבל את הערר ולאפשר יציאתו של העורר לכל התפילות המתקיימות בבית הכנסת, ולחלופין לאפשר לו זאת בשבתות ובחגים.

תגובת המשיבה

9.

המשיבה, אשר יוצגה על-ידי עו"ד הילה גורני, מבקשת לדחות את הערר. לגישת המשיבה, מדובר באירוע חמור ביותר שבוצע על רקע גזעני, ואין כל סיבה להקל בתנאי מעצר הבית, כמבוקש על-ידי העורר. זאת, בעיקר, כאשר מדובר בבית כנסת המצוי באותה שכונה שבה בוצעו המעשים. המשיבה גורסת כי לא ניתן ליתן אמון בעורר, והמסוכנות המיוחסת לו עומדת בתוקפה.

דיון והכרעה

10.

לאחר שעיינתי בהחלטותיו של בית משפט קמא ושמעתי בקשב רב את טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערר. בפרשה זו ניתנו מספר החלטות על-ידי בית משפט זה, ואזכיר שתיים מהן. בבש"פ 6128/14 מדינת ישראל נ' הדיה (12.9.2014), נדון עררה של המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי לשחרר שניים מהנאשמים לחלופת מעצר. השופט ע' פוגלמן דחה את הערר ביחס לאחד הנאשמים וקיבלו בנוגע למשיב אחר, בציינו כי " פעילות אלימה מן הסוג המיוחס למשיב – הכאה אכזרית של קורבן מקרי – אשר מגיעה ללא כל התגרות מוקדמת, מעידה על רמת מסוכנות גבוהה ". במסגרת בש"פ 6289/14 מדינת ישראל נ' אסרף (29.9.2014), התקבל עררה של המדינה והשופט י' עמית הורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים במשפטו, וזאת בשל חלקו הגדול יותר באירוע ועברו הפלילי. בהתייחס למעשים המיוחסים לנאשמים כולם, קבע השופט עמית כי " כתב האישום מתאר סיטואציה הקרובה למעשה לינץ', כאשר כעשרה אנשים, חלקם מצויידים בקרשים או אלות, מכים שניים עד זוב דם ועד איבוד הכרה, ומותירים אותם לנפשם. מבלי לקבוע מסמרות, הרושם העולה מקריאת הודעתו של צ' הוא כי הרקע למעשה הוא גזעני, בשל היות המתלוננים ערבים ".

11.

אני מצטרף לדברי חבריי, אשר התייחסו בחומרה רבה ביותר לאירוע, ואף אני סבור כי פעילות אכזרית ואלימה, כמיוחס לנאשמים בכתב האישום, אשר בוצעה על-ידי קבוצה של תוקפים, המצויידים בכלי נשק קרים, אשר חברו יחדיו על מנת לחבול בשני מתלוננים, מעידה על מסוכנות לא מבוטלת, ונראה, לכאורה, כי המעשה בוצע על רקע גזעני, בשל היותם של המתלוננים ערבים.

בנסיבות אלה, ההחלטה לשחרר את העורר למעצר בית בביתו, ובפיקוח בני משפחתו, אינה מובנת מאליה, ובוודאי שאין לכרסם בהחלטה זו בשלב כה מוקדם, זמן קצר לאחר הינתנה. אני מבין לליבו של העורר המבקש להתפלל בבית הכנסת, שם הוא משמש כחזן וכתוקע בשופר, אך נראה כי אין לו לעורר אלא להלין על עצמו, שעה

שהצטרף, לכאורה, לחבורת הפורעים ועשה, ביחד עמם, שפטים במתלוננים.

12.

לאור האמור, הנני דוחה את הערר.