בש"פ 6526/98מדינת ישראל נ. אילן טואשי

בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ר' משל) אשר דחתה את בקשת המדינה לעצור עד תום ההליכים את המשיב דנן. המשיב הובא לדין בבית המשפט המחוזי יחד עם עוד שבעה נאשמים בפרשיה של עבירות סמים, שכוללת אישומים ביצור סם.

עוד לפני שהוגש כתב האישום היה הליך בבית משפט השלום בשלב החקירה, ובהליך ההוא נתן שופט בית משפט השלום החלטה לשחרר את המשיב דנן בתנאי חלופת מעצר, שבכללו מעצר בית מלא בבית הוריו, ועוד הוסיף להחלטה הזו שהיא תחול עד למועד שתוגש בעניינו בקשה למעצר עד תום ההליכים וכתב אישום. אם אמנם יתקיים התנאי הזה ויוגש כתב אישום ו/או בקשה להארכת מעצר עד תום ההליכים אזי תוארך תקופת חלופת המעצר ב30- יום נוספים או עד לתום הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, הכל לפי המועד המוקדם.

בבוא הבקשה למעצר עד תום ההליכים בפני כבוד השופטת משל היא הבדילה בין המשיב דנן לבין כל יתר הנאשמים אשר לגביהם ניתן צו המעצר, עד למועד שהסניגורים יספיקו לעיין בחומר הראיות הרב. השופטת נהגה אחרת במשיב דנן משום שגם שופט השלום עשה הבחנה בינו ליתר הנאשמים.

עד כאן אין שום תמיהה.

בהחלטה המתייחסת למשיב דנן מציינת השופטת הנכבדה, שהסנגוריה ביקשה גם במקרה של המשיב הזה דחיית הדיון, מפני שלא הספיקה לעיין בחומר הראיות, והשופטת נענתה לבקשה וקבעה את הדיון ל2.11.98-. השופטת ציינה כנימוק לקבלת הבקשה ששופט השלום כבר החליט מה יהיה גורל המשיב דנן אם יוגש כתב אישום נגדו וציינה שבמקרה זה הוא ימשיך להיות בתנאי חלופת מעצר, במעצר בית מלא. השופטת אפילו נדרשה לשאלה אם החלטת שופט השלום ניתנה בחריגה מסמכות, וציינה שבין כך ובין כך, אם המדינה אינה משלימה עם ההחלטה, עליה לתקוף אותה בדרך אחרת. היא ממשיכה וכותבת:

"ולא שוכנעתי כי בסמכותי במסגרת ההליך הנדון לשנותה. עומד לזכות התביעה הליך אחר כדי לתקוף החלטה זו לגבי ההליכים המתקיימים לאחר הגשת כתב אישום".

בקטע האחרון אין ספק שהשופטת הנכבדה טעתה. אין לי צורך לדון בשאלה מה הייתה כוונת שופט השלום בהחלטתו ואם הוא היה מוסמך לתיתה או לא. ברור ששופט שלום מוסמך לדון במעצר בשלבי חקירה ועד הגשת כתב אישום. מרגע שהוגש כתב אישום הסמכות היא בידי בית המשפט שאליו הוגש כתב אישום (ראה סעיף 2 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-)). גם נכון, שבמקרה שכתב אישום מוגש לבית משפט מחוזי, החלטתו של בית משפט השלום נשארת תקפה עד לבקשה למעצר עד תום ההליכים, ואם האיש נעצר אין משחררים אותו אלא דנים בעניינו כשהוא במעצר, אם לא חלף המועד.

אין לזה שום קשר לשאלה מה דינה של החלטה על מעצר המותנית בהגשת כתב אישום, כפי שנעשה כאן. אולם השאלה הזאת היא תיאורטית לגמרי, שכן מרגע שהוגש כתב אישום הייתה הסמכות לשופטת הנכבדה לדון בבקשה למעצר (ראה סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-)). היא לא הייתה כבולה בהחלטות בית משפט השלום שניתנו בשלב החקירה, ולא היה כל צורך שהמדינה תתקוף את החלטת שופט השלום, גם אם לא הייתה שבעת רצון, משום שאותו רגע שהוגש כתב אישום ועמו בקשה למעצר עד תום ההליכים, כל הסמכויות בידי בית המשפט המחוזי לדון מחדש בנושא כולו.

יתכן שאחרי דיון כזה, השופטת הייתה מגיעה לאותה מסקנה אליה הגיע שופט השלום, ואז היא יכולה להחליט כך, אך לא זה מה שקרה כאן. השופטת הייתה סבורה שלמשך 30 יום, לאור החלטת בית משפט השלום, היא אינה יכולה לעשות כל שינוי מבלי שיתקפו את החלטת בית משפט השלום בעבר, ולא היא.

אני מקבל אפוא את הערר, מבטל את החלטת בית המשפט המחוזי ומחזיר את התיק לאותו בית משפט, על מנת שידון בבקשה למעצר עד תום ההליכים לגופה.

עורך הדין כרמל, בשם המדינה, מבקש אותי לאכוף על בית המשפט המחוזי לקבוע דיון בבקשה באופן דחוף ומיידי, בשל אפליה לא מוצדקת בין נאשמים באותו כתב אישום.

עורך הדין חוגי מפנה תשומת ליבי לעובדה שהשופטת עצמה לא ראתה את העניין כגמור וכבר קבעה את דיון ההמשך ל2.11.98-, שזהו מועד אמנם רחוק, והוא ניתן מפני שהסנגוריה עדיין לא הספיקה לעיין בחומר הראיות, ואינה יכולה לקבוע עמדה.

לאור העובדה שביטלתי את החלטתו של בית המשפט המחוזי מחד, ולאור העובדה שצו מעצר הבית ל- 30 יום שניתן על-ידי בית משפט השלום ניתן, כנראה, תוך חריגה מסמכות, ובית המשפט המחוזי נמנע מלדון בבקשה למעצר מהנימוק שצוין, אני חייב להחליט מה יהא בגורלו של המשיב עד ליום הדיון בבית המשפט המחוזי.

מר כרמל רוצה שהדיון בשאלה זו יתקיים מוקדם מאד. בקשתו שנחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שידון בשאלה זו.

מר חוגי היה רוצה שהדיון בבית המשפט המחוזי יתקיים ב2.11.98- ואז, כך הוא סבור, יוכל לקבוע עמדה לגופו של עניין לאחר לימוד חומר הראיות.

מר כרמל מתנגד להצעה הזו, והביע חשש שאם כך ננהג, יוכלו כל יתר הנאשמים אשר נעצרו ל- 30 יום לפי סעיף 21(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- להגיש עתירות בעילה של אפליה.

אני לא שותף לחשש שכל הנאשמים האחרים יוכלו להגיש בקשות לעיון מחדש בתוקף מעצרם בגלל אפליה. יש מקרים בהם אפשר להבחין בין עצורים שונים. אבל לגופו של עניין, לא רק בהקשר לעצורים אחרים, יש בהחלט מקום לדון בשאלה האם בית המשפט ישתמש בסמכותו לפי סעיף 21(ד) לעצור את המשיב עד לגמר העיון בחומר הראיות או שמא אין צורך במעצר כזה. לי אין נתונים מספיקים כדי להחליט על כך, משום שאין בפני חומר הראיות.

משום כך, אני מחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, שידון בהקדם האפשרי, וכוונתי תוך 48 השעות הקרובות, על גורלו של המשיב עד לסיום העיון בחומר הראיות. בזה אינני מבטל את המועד 2.11.98 - העניין הזה מסור כולו לסמכותו של בית המשפט המחוזי.

סיכומו של דבר, אני מקבל את הערר, מבטל את החלטת בית המשפט המחוזי ומחזיר לו את הדיון בבקשת המעצר עד תום ההליכים, וקובע, לאור העובדה שמדובר בחומר ראיות רב שהסניגור עדיין לא למד אותו, שידון בתוך 48 השעות הקרובות בשאלה המצומצמת מה יהא גורל המשיב עד ל- 2.11.98 או כל מועד אחר שיקבע לדיון לאחר קריאת חומר הראיות על ידי הסניגורים.